מכשפה

פרק 2

עמדנו תחילה במין מסדרון ארוך ומלא בחדרים. המקום נראה לי כמין משרד גדול, של מנהלים, אך לא אמרתי דבר, רק חציתי את המסדרון הארוך והריק לצידה של מרי. כשהגענו לדלפק עצום וריק, נעצרתי. מרי נעצרה בתגובה אלי, מעבירה אלי עיניים תוהות.
"הכל בסדר?" היא שאלה. "שאעזור לך עם המזוודה?"
הנעתי את ראשי לשלילה, סורקת את המקום בעיני שוב. לא הייתה תחושה של מקום תת-קרקעי מלבד החוסר העצום של השמיים. המסדרון עצמו היה מוקף במנורות שהאירו את הדרך, אך הן לא היו עוצמתיות במיוחד והשרו תחושה של חשיכה מסוימת, של סוף היום. תהיתי אם זה מכוון. מלבד החיסרון הזה, כל שאר הדברים נראו כרגיל, כמו כל מבנה אחר שהייתי בו בחיי.
"אמילי," ידה של מרי פגשה בכתפי, מעירה אותי ממחשבותיי. "מה מפריע לך?"
"אהה-" אני עד כדי כך שקופה? "-זה פשוט הסיטואציה. אני נמצאת עם מישהי שאני לא מכירה, במקום תת-קרקעי, לבד. איפה כל המכשפים?"
היא חייכה. "כל-כך קשה לשכוח שאת לא מכאן."
לא הבנתי את מילותיה, אך היא לא הרגישה צורך להסביר אותן, אלא פשוט המשיכה ללכת, מכריחה אותי לצעוד אחריה. רק אחרי דקה קצרה, כשהגענו לסוף המסדרון העמוס בחדרים, הבנתי מדוע שתקה. בסופו של המסדרון הארוך היה פתח רחב אל חדר עצום בגודלו, עגול, גבוה במיוחד, ובתוכו נעו כל-כך הרבה אנשים. מכשפים. כולם היו בעלי אותו קוד לבוש- בגדים כהים, כשהצעירים הסתובבו בבגדים יחסית חשופים והמבוגרים עטו על עצמם בגדי יום-יום שהכרתי גם מהעולם החיצוני, רק כהים במיוחד. עוד דבר שהפתיע אותי, היה האיפור שכולם הניחו על פניהם. גברים ונשים כאחד. הנשים כולן התאפרו בצורה גסה משהייתי רגילה, בצבעים כהים, והגברים הניחו בתוך עיניהם פס שחור עבה, כזה שהבליט את עיניהם. העברתי עיניים על הבגדים הפשוטים שלבשתי. מכנס ג'ינס קצר ובהיר וחולצה לבנה. אין ספק שבלטתי על הרקע הכהה של שאר התושבים.
"אמילי, יקירתי, זהו המעגל המרכזי שלנו, מין תחליף לכיכר המרכזית בעיירה של הקוסמים," מרי חייכה אלי. "את תביני אט-אט שבשביל להגיע ממקום למקום בעיירה התת- קרקעית, את תהיי חייבת לחלוף כאן. זה מה שמייחד את המקום הזה, הוא מקום מפגש מרכזי ומאלץ את כולם להיות בו לפחות פעמיים ביום. כשקמים לעבודה ושחוזרים הביתה." משהו ברעיון הזה הקסים אותי. או יותר נכון, כישף אותי אליו. חייכתי, מרימה את עיניי מעלה, סורקת את המעגל כולו. היו בתוכו המון דוכנים של משקאות, מאכלים ופינות ישיבה. המון התאגדויות היו בתוכו, מכשפים שונים שנפגשים עם חבריהם המכשפים ומדברים בסופו של היום.
"מרי!" קריאה ילדותית נשמעה לעברנו, וילד קטן רץ לקראתנו. הוא היה מהיר במיוחד, ועוד רגע היה פוגע בשולי שמלתה של מרי, אך משהו עצר בעדו. זה היה מכשף אחר, שהרים את ידו מעלה ומשך את הילד הקטן אל בין ידיו. כשף. והוא לא היה היחיד שעשה בו שימוש במעגל המרכזי. חיוך מילא את פני.
"סליחה, מרי." האב התקדם אל מרי, מחייך אליה בהתנצלות.
"מה יש להתנצל?" היא שלחה את ידיה את הילד הקטן, שמיהר לקפוץ לעברה. "רונלד הקטן בסך הכל הגיע לומר שלום. נכון?"
"נכון!" הוא חיבק את מרי באהבה. הוא בן משפחה שלה?
"אני באמצע פגישה," היא השיבה את הילד לאביו. "אעבור מחר דרך גן הילדים, אם יש משהו שתרצו לשתף אותי בו."
האב הנהן, מחייך לעברי וממשיך לדרכו. חייכתי בחזרה, ממשיכה להתקדם עם מרי אל תוך המעגל העמוס. אם חשבתי שזאת הייתה פגישה מקרית, טעיתי טעות מרה. כמעט כל אדם שחלפנו על פניו בדרכנו לחץ את ידה, חייך אליה או בירך אותה לשלום. לבסוף הגענו אל מסדרון נוסף מיני רבים שהיו מסביב למעגל המרכזי, נכנסים לתוכו. גם המסדרון עצמו היה מלא, בעיקר בבני נוער שישבו מצדדיו, צוחקים ומדברים. כשחלפנו על פניהם, כולם העבירו אלי את מבטם, סורקים אותי בעניין רב. לבסוף נעצרנו לצד חבורה כזאת, כשמרי מוציאה מכיס שמלתה צרור מפתחות קטן, פותחת את הדלת שהיינו מולה.
"תגידי, מרי," אחד הנערים עצר אותנו מלהיכנס אל תוך החדר החשוך. בגדיו היו רחבים במיוחד, נופלים על גופו במין רישול. שערו היה שחור וכך גם עיניו. הפס השחור- העדין שהניח בתוך עיניו העצים את עיניו וגרם להן להיראות יפות יותר. ידו הייתה פתוחה לרווחה, יוצרת חץ אש אדום. "לא תכירי לנו את החמודה הזאת?"
"תגיד, ג'ייקוב," מרי השיבה לו. "אין לך עניינים משלך להתעסק בהם, כמו למשל ללמוד?" היא הסתובבה אל שאר הבנים. "וכמה פעמים אמרתי לכם- לא לשחק פה במשחקים המטופשים שלכם?" חץ האש שריחף מעל ידו של ג'ייקוב התמוסס באוויר, ונשיפות לעג נשמעו מסביב.
גיחוך קטן נפלט מפי. זה גרם לג'ייקוב לחייך אלי. "שלום, חדשה." הוא קרץ אלי. הדרך שבה ישב על הספסל שנח צמוד לקיר, כאילו הוא זרוק עליו, נראתה משעשעת במיוחד.
"שלום, ג'ייקוב." עניתי לו. שריקות נשמעו מסביב. אפילו מרי מצאה לנכון לחייך בשעשוע.
"עוד מעט כיבוי אורות," היא קראה, מעבירה עיניים בין כל הבחורים הצעירים שישבו סביבנו. "מציעה לכם לא להיות כאן כשאסיים את הפגישה." ובכך היא נכנסה פנימה, גורמת לי להיכנס מיד אחריה.
החדר שאליו נכנסנו התגלה כבית. הוא אמנם היה קטן משמעותית ממידיו של בית רגיל שמצוי על הקרקע, אך הוא עדיין היה מרווח ונעים. צמוד לדלת הכניסה נח סלון קטן, ומולו היה מטבח במימדים דומים. היו שני חדרים נוספים בתוך הבית; אחד מהם היה חדר שינה שהיה פתוח למחצה והשני התגלה כחדר עבודה קטן, עמוס ומבולגן. אין למרי ילדים?
"אני מצטערת על הבלגן. אני מביאה את העבודה הרבה פעמים לבית, ואין לי באמת זמן לטפל בכל," היא התקדמה אל מזווה קטן שנח בצד השמאלי של החדר. מכונת קפה קטנה נחה עליו, והיא מיהרה להכין לעצמה כוס מלאה בקפה. "תתיישבי, תרגישי בנוח," היא סימנה לי על שולחן עץ קטן, גורמת לי להתיישב לצידו. "רוצה משהו?" היא שאלה, אך ממש לא ציפתה לתשובה. תוך רגע שוקו חמים נח מולי לצד עוגיות מתוקות במיוחד.
מרי התיישבה בצד השני של השולחן, והתענגה על הקפה שלה. "מה דעתך עד עכשיו?" היא חייכה אלי, לוקחת לעצמה עוגייה קטנה. בתוך המרחב הביתי שלה, היא נראתה קצת פחות מסתורית, והרבה מאוד פשוטה. עכשיו, כשהיה לי זמן חופשי להתבונן בה, ראיתי שגם את עיניה העדינות כסה איפור שחור- אפור מעושן, שהחמיא לה מאוד.
"על העיירה התת-קרקעית?"
היא הנהנה אלי בחיוב, מורידה את העליונית החצי- שקופה שלה, מניחה אותה על משענת הכיסא שלה. לא שמתי לב אליה עד עכשיו.
"קצת קשה לגבש דעה, אבל מאוד נחמד," חייכתי אליה, קולטת על כתפה קעקוע קטן. ממה שהצלחתי לראות, זה היה הסמל שהיה טבוע על דלתות הכניסה לבית הספר. שתי נוצות, הפוכות ומנוגדות אחת לשנייה. "מה זה הקעקוע הזה?" שאלתי בחוסר נימוס מוחלט.
מרי חייכה בהבנה. "הסמל של הקוסמים- מכשפים," היא פלטה כמובן מאליו. "לא הסבירו לך את המשמעות שלו," היא לא שאלה, אך למרות שקבעה אמירה זו, עדיין נראתה קצת מופתעת. "כל נוצה מסמלת קבוצה אחרת, קצה אחר במשוואה; הטוב והרע. את יכולה לנחש שהנוצה הישרה והלבנה, זאת שעומדת כלפי מעלה, היא הטוב. הנוצה ההפוכה- השחורה, המבולגנת- הרע."
"קוסמים- מכשפים."
"בדיוק."
"זה מטומטם." קבעתי.
"נכון," היא חייכה. "זאת הסיבה שקעקעתי את זה. שלעולם לא אשכח לאיזה חלק אני משתייכת, ושתמיד אתגאה בזה."
אוטומטית התאהבתי בפרשנות שלה, מחייכה אליה בסיפוק. אחרי כמה רגעים בהם מרי הספיקה לאכול עוד עוגיה, פלטתי. "למה אני כאן?"
"את מכשפה," היא פלטה את המובן מאליו. הבטתי בה באי הבנה, אז היא המשיכה. "אני רוצה שתהיי חלק מאיתנו."
"מהעיירה של המכשפים."
"בדיוק," היא אישרה את דבריי. "יש לך המון מה לתרום לנו, וגם לנו יש המון לתת לך. במיוחד לך."
"מה מיוחד בי?"
"אל תגידי לי שלא שמת לב לכוחות העצומים שלך," היא נשענה אחורה. "כל קבוצה הייתה שמחה שתהיי חלק ממנה, שתתפתחי אצלה. קוסמים ומכשפים."
"את טועה בחלק הזה."
"הם אלו שטועים," היא לא התרגשה כלל. "רוברט הטיפש, במקום למנף את הכוחות שלך לטובתו, סילק אותך. את נכס כל-כך חשוב, ואני לא מתכוונת לוותר עלייך."
המילים שלה הפתיעו אותי, גרמו לי להרגיש לא בנוח. "אני לא יודעת בכלל להשתלט על הכוחות שלי."
"אוי, זה שטויות. את תלמדי מהר יותר ממה שאת חושבת."
הרמתי אליה עיניים תוהות. "נגיד שאני מסכימה להיות חלק מכם. מה זה אומר בעצם?"
היא חייכה. "זה אומר שתהפכי למכשפה מן המניין; תהפכי לחלק מהקהילה, תכנסי למוסדות הלימוד שלנו, תהיי חלק מפעילויות הפנאי שלנו. תהיי חלק מאיתנו. אנחנו אמנם מתחת לאדמה, אבל לא חסר לנו כלום."
"את יודעת שיש לי את אחותי בצד השני של הסקאלה. ושאני חלק מפנימייה. ושאני אמורה כבר להיות בה עכשיו."
היא צחקה. "כן-כן. שמעתי על הפנימייה שלך."
הצחוק שלה עצבן אותי. "כן. הבית שלי."
"אל תדאגי, אם תחליטי כן להיות חלק מאיתנו- נוכל להתפשר ולתת לך ללמוד בפנימייה, במקרה ותרצי לחזור אליה."
"ואחותי? או ראיין?" אני לא מאמינה שבאמת הכנסתי אותו לאותה הקטגוריה של אחותי.
"משפחה זו משפחה, אמילי."
"ומה זה אומר, לעזאזל? כי לפי מה שאני יודעת, במלחמה שום קשר דם לא נחשב. במיוחד לא במקרה של המשפחה שלי, שבחרו לרצוח אותם רק כי הייתה להם בת מכשפה."
מרי לא הופתעה מהתגובה הקיצונית שלי. "אמילי, אנחנו לא כמו הקוסמים. אנחנו למדנו מטעויות העבר. אנחנו לא רצינו את המלחמה הנוראית הזאת, אפילו יותר מהם. נוח לקוסמים להאשים אותנו בכל, ולהציג אותנו באור שלילי. אבל אנחנו בדיוק כמוהם- ואף אחד מאיתנו לא רצה להילחם בדם שלו. אנחנו אלו שנאלצנו לברוח, להשאיר מאחור משפחה והיסטוריה מפוארת," המילים שלה השאירו בי חותם. "אם תרצי לשמור על קשר עם אחותך, אנחנו לא נמנע את זה."
הקלה קטנה פשטה בי. "אני חייבת להחליט עכשיו?"
"ממש לא," היא חייכה אלי. "זו החלטה מאוד חשובה, ואני מאמינה שכדאי שקודם תכירי את המקום. מה דעתך להיות חלק מהקהילה כמה ימים, ואז להחליט?"
לא לקח לי הרבה זמן לענות. "נשמע הוגן מספיק."
"איזה יופי!" מרי קמה ממקומה, גורמת גם לי לקום. "רק דבר אחרון," היא התקדמה לכיווני, נעמדת צמוד אלי מולי, מביטה בי בעיניים עמוקות. "כל המקום הזה; הקיום שלו, מה שמתנהל בו- הכל, צריך להישמר בסוד. ואם את לא מסוגלת לעשות זאת- כדאי שתלכי כבר עכשיו."
הבטתי בה לדקה ארוכה, חושבת בכובד ראש על האמירה שלה. אני אצליח להסתיר את כל המידע הזה מאנני? כבר השלמתי עם העובדה שאני אשקר לחברות הכי טובות שלי בפנימייה, אבל לשקר לאחותי? לראיין? לעזאזל איתו! למה הוא תמיד נמצא במחשבותיי?
"אני רוצה להישאר."