מכשפה

פרק 3

מרי ליוותה אותי אל מסדרון אחר, מתקדמת ביחד איתי אל סופו. המסדרון היה מלא בבחורות צעירות ויפות, חלקן לבושות בצורה בסיסית למדי, כזאת שחשפה המון מגופן. זה הביך אותי מאוד. מרי קצת פחות התרגשה מהמצב, מסבירה בפשטות. "העיירה שלנו מחולקת לפי גילאים. תינוקות, ילדים, נוער, צעירים, בוגרים ומשפחות. בני הנוער והילדים חיים עם המשפחות שלהם במסדרונות שמיועדים למשפחות, כמו המסדרון שהבית שלי נמצא בו, אבל מכיוון שאין לך משפחה כאן," היא דיברה ברצף, לא מתרגשת כלל מהמבטים הממושכים שהבחורות הצעירות נעצו בה. הגענו לסוף המסדרון ונעצרנו.עמדנו לצד דלת עץ פשוטה. מרי הוציאה מכיסה מפתח בודד, מגישה לי אותו. "בחרתי לשבץ אותך במסדרונות של צעירות," היא העבירה את מבטה מסביב, פולטת לקראתי בשקט. "הן לא נושכות, רק מאיימות. אז אל תפחדי לחשוף קצת שיניים," רציתי להבין את משמעות מילותיה, אך היא לא נתנה לי אופציה כזאת. "מחר בשמונה בבוקר אחכה לך בפתח המסדרון, בכניסה למעגל הראשי. תשתדלי לא לאחר."
נאלצתי להנהן, נותנת למרי אפשרות לחייך לעברי בהקלה מסוימת, להניח את ידיה על כתפיי ולבסוף להסתובב וללכת, להותיר אותי לגמרי לבד.
פאניקה החלה למלא אותי, מאלצת אותי להסתובב אל דלת החדר שקיבלתי, לפתוח אותה במהירות.
היה רגע ארוך שנשענתי על דלת החדר הנעולה כשחושך שורר בחדר. רק אחרי דקה הרשיתי לעצמי להדליק את האור, לחשוף את החדר שאמור לשרת אותי בימים הקרובים, ומי יודע, אולי לעתיד הרחוק?
המקום שלו אני אמורה לקרוא בית בימים הקרובים, היה בנוי מחדר אחד בלבד. הוא לא היה עצום בגודלו, אך גם לא קטן. הוא היה מורכב מסלון ממוצע, בעל ספה ארוכה שהופכת בקלות גם למיטת יחיד, מאחורי הספה- מיטה נח לו ארון קיר גדול במיוחד וטלוויזיה קטנה מול הספה. הם קולטים מתחת לאדמה שידורי טלוויזיה? התרשמתי במיוחד.
לצידו של חדר הסלון-שינה שלי היה מטבח מאובזר. הוא היה קומפקטי ויעיל בהחלט, מלא בכל הציוד הנדרש, רק ללא אוכל ושתייה. מזל שהגעתי לכאן שבעה. בתפר שבין הסלון-חדר שינה למטבח, היה חדרון שירותים קטן, שגם הוא הספיק לכל הצרכים שלי. זרקתי את המזוודה שלי על הרצפה לצד הספה הנפתחת, מרשה לעצמי לשכב על הכרית הנוחה שחיכתה לי בארון העצום. קבלת הפנים הזאת הייתה מאירה במיוחד, בעלת כוונות טובות וכנות. חיוך קטן נפרש על פניי. אולי עכשיו תגיע עבורי ההתחלה החדשה שכל-כך מגיעה לי? ובתחושה הזאת הרשיתי לעצמי לנסות לישון.

הצלחתי להירדם, אך החלומות שתקפו אותי בשנתי לא היו נעימים כלל, מונעים ממני אפשרות לשינה טובה ואיכותית.
קפצתי ממקומי על הספה-מיטה הנוחה, מביטה מסביב במעט הפתעה. השעה הייתה שלוש בלילה, ולא הרגשתי בכלל צורך לחזור לישון. לעזאזל, אני שונאת שזה קורה לי!
נשכבתי שוב בספה-מיטה, נזכרת בכל הלילות הלבנים שהובלתי בפנימייה. זה קרה כל פעם שהשינה הייתה בורחת לי, או כשאחת מאיתנו הייתה עם לב כבד או שבור. היינו מתגנבות, שרה'לה, ניקול ואני, אל המטבח הסגור, מחפשות אחר אוכל טעים. הדבר היחיד שתמיד היה זמין עבורנו, הייתה גלידה קפואה וטעימה. גלידת תות. חיוך קטן נפרש על פניי. כל-כך אהבתי את הלילות האלה, של בכי מעורבב בצחוק, של עייפות שמכילה בתוכה עירנות שונה, אחרת. עירנות של לילה לבן.
קמתי שוב, מתחילה להתהלך בחדר הקטן, מנסה לחפש אחר דבר-מה מסוים, אך שום דבר לא הועיל לי. לבסוף העברתי את מבטי אל דלת הכניסה, תוהה ביני ובין עצמי האם כדאי לי לצאת עכשיו. אחרי רגע קצר של תהיות, הכנסתי את רגליי אל נעלי בית נעימות, פותחת את דלת החדר אל המסדרון הארוך. בשעה הזאת של הלילה המסדרון היה ריק ושקט, נותן לי אופציה לחלוף על פניו בביטחון מלא.
חיוך מילא את פניי כאשר מצאתי עצמי בפתח המעגל המרכזי. גם הפעם הוא היה מואר ונעים, אך בשונה משעות הערב, הפעם הוא היה ריקני. כל הדוכנים היו מקופלים וסגורים, והספסלים שהיו מלאים כמה שעות קודם לכן, נחו יתומים בשולי המעגל.
סרקתי את המעגל העצום בעיניי, מנסה לספור את כמות המסדרונות שאליו הוא הוביל, אך באמצע הספירה נכנסה חבורה גדולה של בחורים ובחורות מאחד המסדרונות אל המעגל המרכזי, קוטעים את חוט המחשבה שלי. הם צחקו ודברו בקול רם כל-כך, מושכים את כל תשומת ליבי אליהם. תחושה רעה החלה למלא אותי כשראיתי את החבורה מתחילה להתחלק ולהתפזר. חלק מהם נעצרו בפתח המסדרון ממנו הגיעו, חלקם התקדמו לחלקים שונים במעגל הרחב, זוגות וחברות קטנות יותר, אך היה זוג אחד שמשך את תשומת ליבי יותר מהאחרים, בעיקר כי התחושה והווי שהם הקרינו היו שונים משאר החבורה הגדולה שצחקה ושמחה. הם התקדמו אל צידו הנגדי של המעגל, מדברים אחד עם השני במבטים קשים ונוקשים. דמותו של הגבר הייתה גבוהה ומוצקה. הוא נראה כועס לחלוטין בתווי פניו העדינים. גם הבחורה הייתה כועסת, גופה הדקיק והחצי חשוף נשען אחורה כמעין מגננה, ושערה הארוך והכהה היה פזור סביבה באי שקט. היא שילבה את ידיה באטימות, מעבירה מבט לועג אל הבחור הנאה. משהו משך אותי אליהם, עד שלא שמתי לב לכך שדמות גברית התקרבה אלי. קלטתי זאת רק כשידו הגברית אחזה בידי בנוקשות, גורמת לי להירתע אחורה, אך ללא הצלחה מרובה.
הוא החל לצחוק כשקלט את מבטי המופתע. "אני לא מכיר אותך!" הוא קרא בקול רם מידי, למרות שהייתי ממש לידו. הוא התקרב אלי, נושף לעברי הבל פה רע, מלא בריח של אלכוהול. "נכון שאני לא מכיר אותך?"
פחד עטף את כולי, גורם לגופי להשתתק.
"ואוו!" הגבר שאחז בי צעק. "מישהו מכיר את הנערה הזאת?" זה גרם לכמה צעירים להעביר לעברנו את מבטם, אך נראה שהם לא מתרגשים מאיתנו כלל. 
"קונר, אני מציעה לך לשחרר אותה," בחורה אחת נעמדה לצידנו, פולטת לקראתו. היא עמדה קרוב מספיק כדי להביט בעיני, אך רחוק מספיק מהבחור שהתגלה כקונר. "היא לא בקטע."
"אל תתערבי!" הוא צעק בכעס.
"אני באמת לא בקטע," פלטתי, מופתעת מעצמי. ניסיתי למשוך עצמי ממנו, אך ככל שהפעלתי יותר כוח, כך גם הוא, מושך אותי אפילו צמוד יותר אליו, מניח את ידו השנייה מסביב למותניי. "תשחרר אותי." פלטתי, מקווה שהלחץ לא נשמע על קולי.
"תני לי סיבה אחת טובה לשחרר את הגוף היפה שלך." הוא רכן לעברי, מביט בי בעיניים רעבות.
עיניי הועברו אל הבחורה בחרדה. היא נשפה בלעג, קוראת בקול רם. "מארק!" לעברו השני של המעגל המרכזי. רציתי גם אני להעביר את עיניי לשם, להבין מיהו אותו המארק שעליו אני אמורה לסמוך, אך לא הצלחתי לראות דבר מעבר לעיניו הכהות של קונר, שהחל לשלוח את ידו לעבר הישבן שלי. עצמתי את עיניי בגועל רב, מפחדת מהמגע שלו כל-כך, אך רגע לפני שהגיע ליעד שכל-כך רצה, האחיזה שלו בי השתחררה לחלוטין.
פקחתי את עיניי בהפתעה, מביטה באותו גבר נאה שהתווכח עם הבחורה בצידו השני של המעגל המרכזי, דוחף את גופו של קונר, שהיה צנום בהשוואה לגודלו שלו. קונר צחק בתגובה למצב שנוצר, מביט מצעירים מסביב מתכנסים סביבנו. "מארק, אחי," הוא פלט בשעשוע. מארק לא הגיב לקראתו באותה הצורה. "אתה הפיכח בינינו, אתה מכיר את הבחורה הזאת?"
מבטו של מארק הועבר אלי, והירוק בעיניו היה כל-כך מוכר לי. הוא נעץ את עיניו בעיני, יוצר בינינו קשר עין שכלל לא היה תחת שליטתי.  תשתקי. הוא היה החלטי כל-כך שהרגשתי שאין לי היכולת להתנגד לו. ידו תוך רגע משכה את ידי שלי, גוררת אותי לעמוד מאחוריו. המצב שנוצר לא מצא חן בעיני, ובהחלט לא אהבתי את הבעלות שמארק לקח עלי.
"אתה שיכור, קונר," הבחור הנאה שהחזיק בי החליט, משיב את מבטו אל חברו. "עכשיו עוף למגורים שלך, לפני שאני אעיף אותך."
קונר החל לצחוק. "מה אתה כבר יכול לעשות לי?" זה היה לעג מובהק, ונראה שזה נאמר כדי לספק הצגה לסובבים אותנו. "תקרא למאמא מרי?" אף אחד לא צחק ביחד איתו, אבל למרות זאת אחיזתו של מארק התחזקה סביב ידי.
"אתה באמת רוצה את זה, קונר? אתה יודע מה קרה פעם קודמת."
קונר, שהיה נראה שיכור מדי, פתאום התפכח במעט ולקח צעד אחורה. "אני לא טיפש, גם אם אני שיכור," וקולו היה קצת יותר יציב ממקודם. "אף אחד לא מתעסק עם החבר הכי טוב של ראשת העירה. או שאני צריך להגיד- הגור של ראשת העירה?"
גם הפעם אף אחד מהסובבים לא שיתף פעולה עם קונר, אבל מארק עדיין המשיך לחזק את אחיזתו סביבי.
לבסוף הכאב חיסל את הבושה שלי, גורם לי לפלוט. "מארק, אתה מכאיב לי."
קונר התחיל לצחוק. מארק פשוט העביר את מבטו אלי, בוחן אותי לרגע קצר, פולט בהחלטיות. "תעופי למגורים שלך עכשיו," ולמרות שהוא לא צעק, קולו חדר את עורי, מניע אותי אחורה. הוא שחרר את אחיזתו סביבי, פולט שוב, הפעם בצעקה. "עופי מכאן!"
רגליי נתקלו זו בזו, עד שלבסוף החלו לגבש צעדים ברורים ומהירים. תוך רגע כבר מצאתי עצמי באמצע המסדרון הארוך. לעזאזל.