מכשפה

פרק 16

השבוע התחיל בעיירה התת קרקעית והוא רץ לנגד עיניי. היה קשה לי לעשות את ההבחנה בין הימים והשעות, בעיקר בגלל חסרונה הרב של השמש, אך הזמנים בכל זאת טסו מולי. שעות רבות העברתי בבית הספר, מקשיבה, מסכמת, שואלת ומתעניינת בלי סוף. היה לי המון להשלים, והייתי צריכה לעשות זאת במהירות רבה מדי, בעיקר מכיוון שהשבוע התקיימו מבחני תחילת השנה, בדיוק כמו אלו שהיו בבית הספר של הקוסמים. כל שכבה ביצעה מבחנים על החומר שלמדו שנה שעברה. רק שאני לא למדתי את החומר שנה שעברה. לא למדתי את החומר בכלל. למזלי, כולם פחדו מהמבחנים האלו, מה שגרם ללמידה משותפת אל תוך הלילה במועדון הנוער.
כל-כך רציתי שהשבוע הזה יהיה מאחורי, אך בתוך-תוכי הודיתי עליו. הוא גרם לי להתנתק, לברוח. יכולתי להתעמק בהיסטוריה של הקוסמים-מכשפים ולהתאמן בביצוע כשפים בסיסיים במקום לחשוב על ראיין או מארק. לא לחשוב על כך שנאלצתי לוותר על כל עתיד עם ראיין, רק בגלל היותו קוסם ואני מכשפה, ולא הייתי צריכה להתעסק בנשיקה שמארק הניח על לחיי בהתכנסות החודשית, זו שכולם סביבי התעסקו בה.
הפעם היחידה שראיתי את מארק השבוע הייתה באחד הלילות, כאשר הוא נכנס לממלכה האישית שלנו- מועדון הנוער, גורם לכל הנערים מסביבי לקפוץ בבהלה, להביט בי במעט חרדה.
"לא באתי למלחמות," הוא הכריז, מתעלם מעיניי באופן מובהק. "באתי לנעול את המועדון שלכם. שעת כיבוי אורות חלפה מזמן." ובמילים האלו הוא גרם לכולם לקפל את מחברות הלימוד והספרים, לחזור אל מסדרונות הבתים שלהם. המסדרונות של המשפחות. אני היחידה שהלכה אל מסדרון הצעירות, נאלצת להתמודד עם מבטי השנאה שלהן כל פעם מחדש, לברוח במהירות אל תוך החדר שלי.
את סוף השבוע העברתי בעיירה התת-קרקעית, בלמידה אין סופית. לאנני תירצתי שישנה שבת פנימייה, והיא נאלצה להאמין לי, בטוחה שאני רחוקה ממנה כל-כך, מבלי לדעת שאני ממש מתחתיה, בתוך האדמה.
ובכך מצאתי את עצמי בבוקר יום ראשון, מתייצבת בבית הספר למבחן האחרון ברשימת מבחני תחילת הלימודים, משננת בראשי את שלבי המלחמה. אני הייתי האחרונה שיצאה מהמבחן, מביטה בכל החברים שלי מחכים לי ברחבה הגדולה של בית הספר, מביטים בי בעניין.
"איך הלך?" מוניקה פלטה לעברי כשהתיישבתי לצידה על הספסל של שולחן העץ הגדול.
משכתי בכתפיי. "כבר לא יודעת. אני רק שמחה שזה מאחורי."
"אל תהיי כל-כך שמחה," האנה התהלכה מסביב לשולחן, גורמת לי לסחרחורת. "אם נצטרך מועד ב', הלך עלינו."
"אין מצב שאמילי צריכה מועד ב'," ג'ייקוב פלט. הוא שכב על השולחן עצמו. "היא גאונה."
"אתה סתם מגזים." זרקתי.
"הוא ממש לא," זאק קבע בהחלטיות. "את עוברת באופן חד משמעי. אני לא בטוח במבחן שלי."
"בייב," מדיסון לחצה את ידו. הם ישבו מצידו השני של השולחן, מביטים זה בזה. "אתה סתם לחוץ. אני בטוחה שהלך לך טוב."
"אפשר די?" מוניקה קטעה את הדיבורים. היא הרימה את כוס הפלסטיק שלה, הופכת אותה. שום דבר לא נטף ממנה. "הראש של גם ככה מתפוצץ. חייבת עוד קפה."
"את בטוחה?" הבטתי בה במבט מכווץ. "זאת כבר הכוס השלישית שלך."
"היא בטוחה בזה," ג'ייקוב פלט בנינוחות. "במצבים כאלה הקפה הוא מנגנון הגנה. אם היא לא תשתה אותו היא תהפוך לענק הירוק."
מוניקה נעצה באקס שלה את עיניה בחומרה. הוא התעלם ממנה בשתיקה. "אני הולכת לקנות עוד," מוניקה פלטה לכיווני. טון קולה היה חד ותקיף. "את באה?"
לא הייתה לי ברירה אחרת, אז קמתי ממקומי, נגררת אחרי מוניקה לכיוון המעגל המרכזי, אל עגלות המכירה השונות. רגע לפני שיצאנו מאזור בית הספר, סרנה חלפה לצידנו. היא נעצרה בחדות כשקלטה את עיניי, מביטה בי בעניין רב. "אמילי, תצטרפי אלי לכיתה?"
"יש עוד עשר דקות לצלצול," מוניקה ענתה במקומי. "וצריך קפה." היא הרימה את ידה, מסמנת על כוס הקפה הריקה שלה.
"רק לכמה דקות," סרנה התעקשה, תופסת את עיניי בעיניה. "שיחה קצרה."
העברתי את עיניי אל מוניקה. היא לא נראתה מרוצה במיוחד, אך נאלצה למשוך בכתפיה, נותנת לי את היכולת להיגרר אחרי סרנה אל תוך כיתת הלימוד שלנו.
היא הניחה את הציוד הרב שהחזיקה על שולחן המורה, ממהרת להסתובב אלי. "אמילי יקירה, את מכירה את שיטת הלימוד שלי כבר," היא חייכה, נשענת על שולחן המורה, מזמינה אותי לעמוד מולה. התיישבתי על השולחן שמולה, מביטה בה באי הבנה. היא המשיכה. "אני נוהגת לקשר את החומר הלימודי לסיפורים אישיים. אחד הסיפורים שנהגתי לספר עד כה, היה של המשפחה שלך."
משהו בי קפא. "אוקי." נאלצתי לפלוט.
"רציתי לדעת אם זה יהיה בסדר מבחינתך שאמשיך לעשות בו שימוש, ואספר אותו היום בכיתה."
הצלצול נשמע ברקע. ידעתי שאנו נמצאות על זמן שאול עד שכל תלמידי הכיתה יכנסו פנימה.
"באיזה הקשר את מספרת אותו?"
"כחלק מהשיעור על רוברט, ראש העיירה של הקוסמים."
דלת הכיתה נפתחה, נותנת לכמה תלמידים להיכנס פנימה. "איך הסיפור מתקשר לרוברט?"
"איזה סיפור?" מוניקה נעמדה לצידי, מחזיקה בידה כוס קפה חדשה ומלאה. היא נראתה מרוצה.
"אני מבינה שיצא לך להיפגש איתו." סרנה התעלמה מחברתי הטובה.
נאלצתי להנהן.
היא העבירה את מבטה אל מוניקה ושבה אלי. "אני רק צריכה את ההחלטה שלך."
לא ידעתי איך להגיב למצב, אז הדבר היחיד שעניתי זה. "אני לא רוצה להיות קשורה."
סרנה חייכה בהקלה. נראה כי הסיפור המשפחתי שלי מאוד חשוב לה. "סמכי עלי."
נמנעתי מלהגיב, ממהרת ללכת אל סוף הכיתה, להתיישב כמה שיותר רחוק. מוניקה מיהרה ללכת אחרי, מתיישבת לצידי. זה לא היה המקום שלנו, אך בכל זאת התמקמתי בו, למרות שהייתי רגילה תמיד לשבת בחלק הקדמי ובמרכז.
"הכל בסדר?" היא שאלה.
"בטח." עניתי במהירות, מוציאה ציוד כתיבה.
היא עשתה כמוני, ממשיכה להביט בי בעניין. אבל למרות שעיניה המשיכו להביט בי, אני סירבתי לשתף פעולה. לבסוף סרנה החלה את השיעור, מושכת את תשומת הלב של כל התלמידים לכיוונה.
היא הניעה את ידה מעלה, גורמת לאור להיעלם ולתמונות לרוץ על לוח הכיתה. תמונתו של רוברט באיכות מעולה נחה במרכז, וזה הפתיע אותי, בעיקר כי הוא נראה הרבה יותר צעיר בתמונה. ומאושר. יכולתי לראות בבירור את תווי פניו של ראיין משתקפים מבפניו. זה הפריע לי.
"מישהו מכיר את הבחור שבתמונה?" סרנה שאלה. אף אחד לא ענה. "אוקי, אולי זה יעזור." התמונה נעלמה. במקומה הופיע סרטון שהחל לפעול. רוברט עמד בו, לבוש בחליפה מהודרת מידי, כשהוא עומד באמצע הכיכר המרכזית, על במה קטנה ומאולתרת. בין ידיו הוא אחז בשני ילדים קטנים. אף אחד מהם לא היה נינוח, והם זזו ללא הפסקה. הם היו יפים, עדינים בתווי הפנים.
המצלמה סרקה את הכיכר המרכזית מהמרום, מציגה את צפיפות האוכלוסייה שהייתה באותה פגישה. לא היה קשה לזהות גושים שחורים בקהל עומדים לצד גושים צבעוניים. לא היה קשה לזהות מיהו מכשף ומיהו קוסם. כאוס נורא.
המצלמה שבה אל רוברט, שהחל לדבר אל המיקרופון, מנסה ליצור שקט בהמולה. "שלום תושבי העיירה! מכשפים וקוסמים!" קריאות רבות נשמעו לעברו. בוז, עידוד, כעס. קללות וצעקות. המצלמה עברה אל קדמת הבמה, שם עמדו שתי קבוצות, נלחמות בצורה פיזית אחת בשנייה. חיילים ושוטרים רבים היו ביניהם, מנסים לעצור את המריבה.
המצלמה חזרה אל רוברט. "אני יודע שרבים מכם לא מרוצים מהחוקים החדשים של העיירה," הרעש היה נוראי, ואני בטוחה שאם לא היו כתוביות בסרטון לא הייתי שומעת מילה מהנאום הקשה. "בעיקר המכשפים בינינו. וחשוב לי לציין ולהזכיר לכולם- אנחנו, ביחד, יוצרים את האיזון שכל צד מאיתנו צריך!"
רוברט עצר את מילותיו, מביט מסביב בחוסר אונים. לאחר רגע קצר הוא הניח את שני הילדים על הרצפה. המצלמה התמקדה במבט על פניהם, הפחד. רוברט משך את תשומת הלב חזרה אליו כאשר הרים בהפגנתיות את דפי הנאום שלו, קורע אותם לעיני כל. שקט יחסי השתרר בסרטון. כל אנשי העיירה הישנה הביטו במנהיג שלהם, זה שעומד בראשם עד היום.
רוברט הרים את שני בניו במהירות, נותן להם את היכולת להצטנף לכיוונו בפחד. "אין נאום!" הוא צרח, מוביל את העיירה לשקט מופתי. "היה לי המון מה להגיד, אבל אני אבחר להגיד רק דבר אחד- יש לי שני בנים והשלישי בדרך. הבכור שלי קוסם והאמצעי מכשף. את שניהם אני אוהב באותה המידה! אני לא מעריך אחד מהם יותר או פחות בגלל השיוך שלו לקסם או כשף! ואני בטוח שרבים מכם יכולים להזדהות איתי!" עיניו היו פעורות בכעס. "הדבר הזה מוכיח שכל טיעון על הדרה או אפליה שקשור אלי ולמפלגה שלי- שגוי! לצערי, אנו נמצאים בתקופה שבה אנו חייבים לבצע את ההדרה הזאת, אנו חייבים לחיות לפיה, ולא בשביל שצד אחד יהיה עליון על השני, אלא כדי ששני הצדדים יוכלו לחיות ביחד, בשלום, בהרמוניה!"
הסרטון נעצר. כולם מסביב שתקו.
"רוברט," מצאתי עצמי פולטת בהלם, מושכת את תשומת הלב אלי. הרגשתי מובכת, ולכן פירטתי. "זה ראש העיירה של הקוסמים. גרתי מולו."
"צודקת, אמילי. יש לך להכיר אותו אישית?" סרנה חייכה אלי.
הנעתי את ראשי לשלילה. סתם התנשקתי עם הבן שלו. אבל את המידע הזה שמרתי לעצמי.
"אז מה לפי דעתכם ראינו בסרטון?"
"זו סוג של עצרת." מישהו זרק לאוויר.
"מסיבת עיתונאים?"
"בלגן ורעש."
סרנה חייכה, מחליפה את הסרטון שנח על הלוח לכמה תמונות. כולן היו של העיירה. רוברט הופיע ברובן. היא הגדילה את אחת התמונות. "זוהי התכנסות של כל אנשי העיירה. קוסמים ומכשפים. בהתכנסות הזו רוברט ניסה לתת הסברים לגבי החוקים החדשים שחוקקו בעיירה. אותם החוקים שפעלו להדרה הכשף בציבור. את התוצאה הסופית כולכם מכירים- מלחמה. הרס וחורבן. רצח של כמעט כל המכשפים, ובריחה של אלו שנשארו בחיים. אז אחרי שהתעמקנו בשלבים של המלחמה עצמה, אנחנו צריכים ללמוד על הבחור שהביא אותה עלינו. ואנחנו נלמד עליו מהרגע שבו התחילה המלחמה, ועד היום. זה הולך להיות שיעור כבד."
כולם מסביב נאנחו בייאוש. סרנה הייתה היחידה שצחקה. "יאללה, מתחילים." הלוח התנקה מכל התמונות הרצות. דף לבן הופיע במקומן, הסימן שלנו להוציא מחברות.
אילצתי את עצמי לעשות זאת, מביטה מסביב באי הבנה. ככל שסרנה דיברה, כך הדף הריק שנח על הלוח החל להתמלא. אבל למרות שהנושא היה מעניין ומרתק, הדבר היחיד שעלה לראשי היה לראיין אין אחים. לראיין אין אחים. לראיין אין אחים. נכון?