מכשפה

פרק 12

"אבל אני ממש נראית שמנה ככה. לא?" עברתי בין מספר פוזיציות מול מכשיר הטלפון הנייד שלי, מבליטה בכל דרך אפשרית את הבטן שלי.
"אוי, איזה מעצבנת את!" קולה של מוניקה בקע מתוך הפלאפון שלי. היא קירבה את מצלמת המכשיר שלה אל פנייה, קוראת לעברי בכעס. "את נראית מדהים! אם תעזי להחליף או לשנות משהו- אני אהרוג אותך!" וידעתי היטב שהאיום הזה עלול להיות אמיתי.
"אוף, מוניקה!" התבכיינתי, מושכת את המכשיר אל פניי, מביטה בעיניה הכחולות של מוניקה מתכווצות לעברי בעצבים.
"תסתמי כבר," היא זרקה אל חלל האוויר. "תזכירי לי רק בשביל מי את מתלבשת כל-כך יפה בעיירה של הקוסמים?" היא דיברה בלעג רב.
מיהרתי להוריד אותה מרמקול. "זה... בחור. ראיין. טוב? הוא עושה מסיבה ואני מוזמנת."
"הוא קוסם?" הלעג לא נעלם לשנייה.
נאנחתי בייאוש. "זה באמת משנה?"
"בטח," היא פלטה. "הילדים שלכם יצאו מעוותים."
"יופי מוניקה," המילים שלה ממש לא עודדו אותי. "איזה אודם?"
"שחור. כהה. חזק. בולט."
"מוניקה." טון קולי היה ברור.
הפעם היה תורה להיאנח. "טוב, אז אדום חזק."
"זה לא יותר מידי?"
"את רוצה את העצות שלי או לא?"
כיווצתי את מבטי, מעבירה את עיניי אל המראה, מביטה בנערה שהשיבה לי מבט מכווץ. שערה של הנערה היה נפוח במעט ונפל על כתפיה החשופות. החזה שלה היה הדבר היחיד שמכוסה בפלג גופה העליון, מה שהבליט את בטנה היטב. את פלג גופה התחתון כיסתה חצאית מיני מלמלה, כזאת שהבד שלה היה מבולגן וניצוצות כסף נצצו ממנו. עיניה היו צבועות בשחור עדין, מלווה בכסף בהיר שנתן ניגוד מחמיא לכל השחור שמילא אותה. ועכשיו האודם האדום. לעזאזל, אני נראית כמו מכשפה אמיתית.
"רוצה." מלמלתי בהכנעה.
"יופי. עכשיו לכי לשם, ותראי להם כמה את יותר שווה מהם!"
ידעתי כבר שאין עם מי לדבר. כשמוניקה קובעת משהו- היא לא מוכנה לשנות אותו. לא במהירות רבה כל-כך. ולהתלבש צנוע זה לא היה אופציה עבורה. אז פשוט הסכמתי איתה ומלמלתי תודה. היא ניתקה לי אחרי שהפריחה לעברי נשיקה, משאירה אותי לבד מול הנערה שעמדה במראה, זאת שהייתה אני, אך עדיין כל-כך שונה ממני.
"אמילי!" קולה של אחותי קטע את מלחמת המבטים. "חברה שלך הגיעה!"
נעלתי את נעלי העקב שמוניקה בחרה, ממהרת לרדת בגרם המדרגות הארוך. אנני והבן זוג החדש שלה, נייתן, עמדו בסוף גרם המדרגות, מדברים עם רוקסן שהייתה לבושה באופן חגיגי ושונה ממה שהייתי רגילה לראותה- ג'ינס כחול כהה וחולצה שחורה עם שרוולים קצרים שנפלה על גופה, מחמיאה לה. היא הניחה על פניה איפור שחור, שהיה דומה לאיפור שהיה לי בבוקר, כשנפגשנו. חייכתי אליה. היא שרקה לעברי, גורמת לאחותי הגדולה ולבן זוגה להסתובב לעברי. המשכתי לחייך לעברם בחוסר ברירה, מביטה באחותי מעלה על פניה חיוך מזויף. הערכתי את ההשתדלות שלה.
"אני לא זוכרת שקניתי לך את הבגדים האלה." היא פלטה לעברי, שולחת יד אל שערי הפרוע, מנסה ליישר אותו.
מנעתי זאת ממנה, פולטת. "אני קניתי את זה."
"באיזה כסף בדיוק?" הסקרנות מילאה אותה.
מבט כועס החל לעלות על פניי. נייתן עצר את הדיון הזה בעזרת הנחת יד על כתפה של אחותי. "אמילי," הוא פנה אלי. "את נראית נהדר."
לא רציתי לעשות זאת, אבל בכל זאת חייכתי לעברו, פולטת בשקט. "תודה." מעבירה את מבטי במהירות אל רוקסן.
"שנלך?" היא שאלה.
כיווצתי לעברה את עיניי. "אפשר להישאר גם פה. אני בטוחה שאנני תסכים לנו להזמין סרט טוב ו-"
מבטה האטום מנע ממני להמשיך. "התארגנתי רק בשבילך, אמילי."
נאנחתי בייאוש. "בסדר- בסדר. אבל את לא עוזבת אותי לשנייה!"
"אין לי כל-כך לאן ללכת." היא משכה בכתפיה, מתקדמת לעבר הדלת.
"תהנו, אתן נראות נהדר!" אנני מיהרה לפלוט לעברנו.
אפילו לא העברתי אליה את מבטי, פשוט פתחתי את הדלת, יוצאת לעבר הצד השני של הרחוב, לביתו של ראיין, הבית של ראש העירה. רוקסן רק העבירה אלי מבט תוהה, מביטה בי נעצרת מול שער הכניסה. קולות המוזיקה הרועשת הפחידו אותי.
"אמילי," רוקסן פלטה לעברי. "יהיה בסדר." המילים שלה היו נכונות לסיטואציה, אבל הן עדיין לא עזרו לי בכלום. בכל זאת הרמתי את ידי, פותחת את שער החצר של ראיין, נכנסת בעקבות רעש המוזיקה והדיבורים הרועשים אל הגינה האחורית של ראיין, מביטה החלקת הדשא הגדולה ובפניות הישיבה המרשימות שנחו מסביב לבופה עשיר. נראה שהדברים רצו בתוך המסיבה הזאת; דיבורים בין אנשים שונים, פלירטוטים בין שני המינים וקריאות צוחק, אך נדמה שכל התנועה הזאת נעצרה בדיוק כשנכנסנו, גורמות ליותר מידי זוגות עיניים להביט בנו, לבחון.
"אמילי!" קריאה חזקה חתכה את המתח באוויר, גורמת לי להעלות חיוך על פניי, להיכנס אל תוך חיבוקו הגדול של ניק, שמיהר לעברי בצעדים מעט מגושמים. כשהוא נצמד אלי הצלחתי להבין מדוע היה כך. אלכוהול. זה גרם לי להירתע ממנו במעט, במיוחד כי זה הזכיר לי את המגע הפחות מגושם של קונר כשנצמד אלי שיכור במעגל המרכזי. לעזאזל.
"מה נשמע, ניק?" צעקתי לעברו, מנסה להתגבר על הרעש החזק של המוזיקה.
"מעולה! מה שלומך, מכשפה?" ולמרות שהוא צחק, זה עדיין גרם לי להרגיש פחות בנוח.
"היי, אתה מוכן להירגע?" רוקסן קפצה להגנתי. הערכתי אותה על זה כל-כך.
ניק העביר אליה את מבטו בא הבנה, פולט ללא מחשבה שנייה. "את מוזמנת?"
כעס רב עלה בי. "היא מוזמנת. וגם אם לא אני הבאתי אותה איתי. יש עם זה בעיה?" אם אני כבר נראית כמו מכשפה, אני לפחות אתנהג כמו מכשפה.
ניק הרים את ידיו בכניעה. "אני לא בעל המסיבה."
נעצתי בו את עיניי. הוא מיהר להסיט את המבט ממני כשמעט חשש עולה על פניו. כעס מילא אותי. הוא מפחד מקשר העין איתי.
"נכון," שמעתי קול אחר מצטרף לשיחה. קול מוכר שהופיע מאחורי, גורם לי לקפוא במקומי. "אני בעל המסיבה, אידיוט. ואם היא כאן זה אומר שהיא מוזמנת."
"מה שתגיד, אחי. תמיד ידעתי שיש לך נטייה לעזור לזולת." ניק מיהר להסתובב וללכת.
"מה נשמע, רוקסן?" ידה של רוקסן השתחררה ממני על מנת לחבק את בעל המסיבה. אילצתי את עצמי להסתובב אל ראיין, להביט בו מחבק את חברתי. הוא חייך אלי מעבר לכתף שלה. "איזה כיף שבאת סוף-סוף!"
"ההתמדה השתלמה." היא התנתקה ממנו במבט מובך.
הוא צחק והעביר את מבטו אלי. הוא סרק אותי בעיניו. תוך רגע ידו תפסה בידי, גורמת לי לעשות סיבוב במקום, להימשך עמוק אל בין ידיו החסונות. הוא רכן לעברי ולחש לתוך אוזני. "התגעגעתי."
ופתאום הכל הפשיר במכה, וידי עטפו אותו בכוח רב. "גם אני." השבתי, נמסה בתוך החום שהוא הקרין לעברי. לא ידעתי להעריך כמה התגעגעתי אליו עד לאותו הרגע שנחתי בין ידיו.
"כיף שבאת." הוא התנתק מהחיבוק, אך לא התרחק ממני, ממשיך לאחוז בידי צמוד אליו.
עיני ננעצו בעיניו. שקט מילא את מחשבותיי. למה לא סיפרת לי שאתה וקייסי כבר לא ביחד?
עיניו התכווצו. זה באמת משנה עכשיו?
הפעם היה תורי לכווץ את עיניי, אך בכעס. מה נראה לך?
הוא צחק, גורם לקשר העין שלנו להתנתק. חייכתי במעט מבוכה. "ראיין!" מלמלתי בכעס, מעבירה את מבטי אל הרחבה הגדולה, מביטה במבטים הרבים שננעצו בנו. זה גרם לי להידחק אל גופו במבוכה.
"בואי, נמצא לנו מקום שקט יותר," הוא לחש אלי. הנהנתי לעברו בהסכמה. הוא העביר את מבטו אל רוקסן. "זה יהיה בסדר שאני אגנוב אותה קצת?"
עיניה של רוקסן הועברו אלי בתהייה. היא הייתה חברת אמת, לא היה בכך ספק. היא הבטיחה שלא תעזוב אותי לבד, והיא עומדת בכך. הנהנתי אליה באישור, מבינה כי יש לי שיחה חשובה לבצע מול ראיין.
"תרגיש חופשי," עיניה נטשו אותי לשנייה קצרה לטובת ראיין, חוזרות אלי. "זה לא משהו שלא צפיתי מראש." היא קרצה לעברי. חייכתי אליה, נותנת לראיין את האפשרות למשוך אותי אחריו, ללכת במהירות בין כל הקוסמים שהביטו בנו, להיכנס אל תוך ביתו של ראיין, להתקדם בתוך המקום העצום אל חדרו האישי של ראיין. לאורך כל הדרך ידו אחזה בי בחזרה, מפחדת לאבד אותי שוב, בדיוק כפי שאני פחדתי לאבד אותו.
כשנכנסנו לחדר הגדול הכל היה חשוך ואפל. "ראיין?" שאלתי בחשש, מרגישה את ידיו משחררות אותי, מותירות אותי באפלה.  תוך רגע ניצוצות קטנים הופיעו בין ידיו, מתפשטים בחלל החדר הגדול, עולים מעלה אל התקרה הגבוהה, יוצרים שמיים מלאכותיים מעלינו, מאירים עלינו בתוך האפלה. למרות שהייתי אמורה להתרגל לכל זה, עדיין מצאתי עצמי מרימה עיניים מופתעות, סורקת הכל בשקיקה. ראיין צחק ומשך אותי אליו. "טריק קטן שאמא שלי לימדה אותי כשהייתי קטן. ככה היא לימדה אותי את כל הכוכבים."
הרמתי אליו את עיניי, מביטה בגוון עיניו נוצץ לעברי. "אתה מתכוון עכשיו לספר לי איפה כל כוכב ממוקם בשביל לעשות עלי רושם?"
הוא צחק. "אני באמת צריך את זה?" ידו הורמה אל פניי, מסיטה חתיכת שיער שנחה על צידי פני.
בערתי. רציתי להעביר זאת בהערה צינית, אך לא מצאתי אף אחד כזאת.
"אני לא רגיל לאמילי שותקת."
האמת, גם אני לא. אבל לא אמרתי זאת, במקום זה שתקתי לעוד דקה ארוכה, שבסופה נאלצתי להודות במבט מושפל. "אני לא רגילה להיות בבתים של אנשים שלא רוצים אותי בעיירה שלהם."
ראיין נחר בבוז. "די, אמילי," ידו פגשה בסנטר שלי, גורמת לי להרים אליו את עיניי. "אפשר פעם אחת, למסיבה אחת, לא להתעסק בקוסמים-מכשפים?" למרות שהחדר היה מעט חשוך, נוצר בינינו קשר עין מהיר. אפשר פעם אחת להתעסק רק בנו?
רציתי להגיד לו לא. רציתי להגיד לו שאי אפשר להעלים את המלחמה שהייתה. שאי אפשר להעלים את המלחמה שעדיין קיימת. שאי אפשר פשוט לשכוח ולהעלים הכל. שאי אפשר להימנע מלחשוב על כל המבטים שננעצו בי ללא הפסקה במסיבה, ובכל המבטים שימשיכו להינעץ בי, רק בגלל שאני מכשפה. אבל בכל זאת הנהנתי, גורמת לידיו לנוח מסביב לצווארי, למשוך אותי אליו לנשיקה מתוקה. נשיקה שחיכיתי לה יותר מידי זמן.