מכשפה

פרק 14

הכניסה לעיירה התת קרקעית הייתה נעימה הרבה יותר מהפעם הקודמת. משהו במעלית הרוח המוזרה הרגיש לי נעים הפעם. אני חושבת שאני מתחילה להתרגל לכל הכשף הזה.
ידו של מארק החזיקה את ידי בחוזקה, והוא מיהר להיפרד ממני ברגע שבו נחתנו בתוך הכוך הצפוף. הוא יצא ראשון, מוריד את המזוודה שלי אחריו. התכוונתי לרדת לבד אחרי שיסיים, אך ידו הושטה לכיווני, מפתיעה אותי לחיוב. לקחתי אותה, יורדת מתוך הכוך אל הרצפה הבטוחה, צמוד מידי אליו.
"אני צריך אישורי כניסה." קולו של הארי, השומר של הכוך מלפני יומיים, הפריד בינינו במהירות.
מארק העביר אליו מבט זועם. "אין לי זמן לשטויות האלו." הוא קבע, מתחיל לעקוף את השומר הצעיר.
"אלו הנהלים שלך." הארי שלף מהחגורה שלו רובה. לא האמנתי שהוא באמת ישתמש בו, אך האיום הזה בכל זאת הפתיע אותי.
"הארי," קול נשי נשמע ברקע, גורם לשני הצעירים לעצור את המריבה ביניהם. "תוריד את הנשק." זאת הייתה מרי, והיא התקדמה אלינו בתקתוקים מהירים. סרקתי את גופה בהתרשמות. שמלה שחורה וצמודה נחה על גופה, עדינה ואלגנטית מצד אחד אך סקסית ומושכת מהצד השני.
"כן, גברתי." הארי מיהר לעשות כדבריה, משפיל את מבטו.
"מארק, אישורים." מרי לא סיימה. הדרישה הזאת לא מצאה חן בעיניו והוא לא הסתיר זאת. מבטו קפא בזעם ועיניו הועברו אל עיניה של מרי, שהישרה אליו מבט. אחרי דקה קצרה מארק נכנע, מוציא מכיסו את האישור שלו ושלי. הארי התבונן בהם לרגע קצר, מהנהן לעברנו באישור.
מארק עקף אותו באגרסיביות, דואג להיתקע בו בכוונה. ואז קלטתי זאת, המזוודה שלי הייתה בין ידיו. מיהרתי אחריו, עוקפת את מרי שנשפה בייאוש, מתקדמת אחרינו. "אלו הנהלים שלך, מארק," היא הפטירה, נעצרת מול פתח המעגל המרכזי, עוצרת את מארק מלהתקדם ובכך גם אותי. "הייתה ישיבה לפני שעה," היא הייתה כעוסה מאוד. "פספסת אותה."
"בכוונת תחילה." הוא ענה לה בקול קפוא. הרגשתי מובכת מהמעמד, מעבירה את עיניי אל המעגל המרכזי שהיה מוסתר כולו על ידי סטנד ענק שנח בפתח המסדרון. רעש רב מילא את אוזניי, מזכיר לי שישנה התכנסות מסוימת שמארק ומוניקה דיברו עליה. בגלל זה כולם לבושים יפה כל-כך?
"אתה מתמחה שלי, זה נשמע לך הגיוני?" היא לא ציפתה לתשובה, ממהרת להמשיך בנזיפתה. "זאת האחריות שלך להיות איתי בכל אחת מהישיבות שאני קובעת לך להיות בהן. במיוחד ובמיוחד אם אלו ישיבות שקשורות ליוזמות ופרויקטים אישיים שלך."
"את הטלת עלי את הפרויקט הזה!" מארק כמעט התפוצץ מזעם. "ברגע שהוא הראה דברים שונים מהתכנון שלך, החלטת לברוח ממנו!" הוא הנמיך את קולו, ממשיך בטון התקיף.
"זה היה רעיון שלך, לכן אתה מנהל אותו. וזה חלק ממנהיגות, יקירי," מרי לא התרגשה כלל מהכעס של מארק. "להסתכל תמיד על כל החלקים של המשוואה."
"לא חשבתי ששלום הוא חלק מהמשוואה שלנו."
מרי העבירה אלי מבט, שבה במהירות אל המתמחה הזועם שלך. "הדיון הזה ידחה לאחר-כך. אבל תדע לך שאם מחר בבוקר אתה מגיע מבלי להכיר כל פסיק בפרוטוקול של הישיבה, אין לך למה לבוא. זה מובן?"
מארק שתק למספר שניות שאחריהן הוא ענה בתבוסה. "מובן."
"זאת הפעם האחרונה שאתה עושה לי בושות כאלה ולא מופיע לישיבה!" מרי צעקה בלחישה, מעבירה את עיניה מסביב בחשד. "אתה לא חשת בטוב והלכת למרפאה. האחיות כבר יודעות על זה."
הוא הנהן, מפשיר מעט את תווי פניו היפות. "תודה."
מרי מהירה להעביר את עיניה לכיווני. "אמילי, יקירה, תהיי צמודה למארק בהתכנסות החודשית. אני צריכה להציג אותך," היא העבירה את עיניה למארק. "אתה תדאג לזה, כן? גם ליאו יהיה לידך, ביחד עם שאר המתמחים."
מארק לא נראה מרוצה מהמצב, אך הנהן בהסכמה. "קדימה, אמילי," הוא התחיל לצעוד אל המעגל המרכזי, מושך את המזוודה שלי אחריו. "כמו שאמרתי לך, אני לא מתכוון לחכות לך." הוא קרא לעברי, מאלץ אותי למהר אחריו, לעקוף ביחד איתו את סטנד הענק, שהתגלה מהצד השני כבמה גדולה. נשפתי בהלם, מביטה ביותר מדי מכשפים עומדים בצפיפות במעגל המרכזי,  מדברים זה עם זה בקולניות, מתאגדים בחבורות שונות. בסריקה מהירה יכולתי לקלוט בעיניי את החברים שלי, עומדים מהצד השני של הבמה, מדברים בינם לבין עצמם. כולם היו לבושים יפה, מאופרים בצורה מוגזמת מהרגיל. העברתי מבט מהיר על עצמי. התלבשתי יפה, אבל לא בצורה מכובדת כמו שאר המכשפים סביבי, והאיפור שלי היה עדין יחסית לסובבים אותי. זה גרם לי להרגיש שונה, לכן מיהרתי להיצמד למארק, שנעצר ממש צמוד לבמה, לצד שורת כיסאות בודדה שנחה מולה. כל הכיסאות היו שמורים לבעלי תפקידים מסוימים, על כל כיסא היה כתוב תפקיד אחר. חלק מהכיסאות עוד נותרו ריקים. הכיסאות של מרי ומארק נחו במרכז השורה, והריקנות שלהם הייתה בולטת לצד בעלי התפקידים החשובים. צעיר אחד, שישב בצד הקיצוני של השורה, הרים את ידו לכיוונו של מארק. הצעיר נראה טוב, בהיר בגווני שיערו ועיניו היו מושכות להפליא בצבען הזהוב, שבלטו מאחורי הפס השחור בעיניו. מארק הנהן לעבר הבחור באישור מסוים, ממהר להרים את המכשיר הנייד שלו, להביט בו בעניין.
"אתה לא הולך לשבת בכסא הכבוד?" פלטתי, מביטה במארק בעניין.
"בין כל המושחתים האחרים במערכת?" הוא ענה לי בלעג. "לא תודה."
לא ציפיתי לתגובה כזאת. לא ידעתי כיצד להגיב, אז שיניתי נושא. "מה קורה פה היום?"
"ההתכנסות החודשית," הוא ענה באדישות. רק אחרי דקה של שקט הוא הנמיך לעברי את עיניו, כנראה מבין שמילותיו אינן מוכרות לי. "מרי מודיעה כל מיני הודעות חשובות לעיירה, כל מיני אנשים חשובים נואמים. בסוף יש מסיבה קטנה. לא משהו מיוחד."
"התלבשת מרשים בשביל משהו לא מיוחד." עקצתי אותו, אך הוא לא הביע בכך עניין, עונה בפשטות.
"זה חלק מדרישות התפקיד."
"מה חלק מדרישות התפקיד?" מרי נעמדה לצידנו עם עוד שתי בחורות צעירות לידה. אחת מהן הייתה אותה הבחורה שמארק דיבר איתה בלילה של המעגל המרכזי. אותה הבחורה שהתעקשה לריב איתי במועדון הנוער. אותה אחת שמארק גירש בבוטות. עיניה החומות-בהירות הועברו אלי בשנאה גלויה.
"להיראות מעולה." מארק ענה בשעשוע, מעביר את עיניו אל הצעירות. רק אחת מהן צחקה. לא היה קשה להבין מי מהן.
"כן, אתה צודק. זאת הסיבה שבחרתי בך לתפקיד," מרי הקניטה אותו בחיבה, מעלה על פניה חיוך קטן, פונה אל הצעירה הצוחקת. "מנדי, לכי תציגי אותי בבקשה."
מנדי העלתה על פניה מבט מבוהל. "א-א-אני?" הלם מילא אותה.
"אחת מדרישות התפקיד שלך היא ייצוגיות, יקירה. לכי תהיי ייצוגית."
כל הצבע נעלם מפניה של הצעירה שעד לפני רגע צחקה בקול רם.
"אין לי בעיה לעשות את זה, מרי." מארק נרתם למצב.
"ובכל זאת, ביקשתי ממנדי לעשות זאת." מרי התעקשה לשמור על חיוך עדין.
"באמת, מרי," הבחורה השנייה פלטה במעט כעס. "אני אלך. להיות ייצוגית בדלפק הכניסה זה משהו אחד ולהיות ייצוגית על הבמה בפני כל העיירה זה משהו אחר." אסרטיבית הידידה של מארק.
"לא ביקשתי ממך, נלה," מרי הפכה עוקצנית. זה הפתיע אותי. "קדימה, מנדי." ובמילים האלו שלה היא אילצה את מנדי לעלות ברגליים רועדות אל הבמה הגדולה, להתקדם אל המיקרופון שעמד במרכז. היא הייתה בחורה רגילה לחלוטין, מעט מלאה, אך עם חן מסוים בפניה, שכרגע היו חיוורות לחלוטין.
"ש-ש-שלום לכולם," קולה היה כה דק שבקושי נשמע ברקע הדיבורים הרבים. "אני צריכה שקט, בבקשה." אך למרות שעמדה במרכז הבמה, אף אחד לא מילא את מבוקשה. כאב לי על הצעירה הנחמדה שהמשיכה לנסות במשך דקה ארוכה להשיג שקט מול עיירה שלמה. תהיתי אם אני הייתי מצליחה לעמוד במשימה שכזאת, ואם זה בכלל הוגן להעמיד מישהו במשימה כזאת.
עיניי הועברו אל מארק בתחינה. הוא נאנח בייאוש, מעביר את מבטו בחמרה אל הבוסית שלו. מרי קלטה את עיניו, ממהרת לכעוס. "שלא תעז!"
"זה לא ילמד אותה כלום, מרי."
"היא חייבת להתחיל להתמודד עם הפחד שלה. אני לא יכולה להסתמך רק על מזכירה אחת בפרונט!"
"אז תפטרי אותה ותביאי מישהי אחרת," הוא כעס. "אל תעמידי אותה במצבים כאלה."
"זאת העצה שלך?" נלה התערבה. "לפטר את אחת החברות שלך?"
"היא חברה שלך, נלה," מארק ענה לה. "ואם היא לא עונה על דרישות התפקיד, שלא תהיה בו."
"היא הייתה עד לא מזמן גם חברה שלך." נלה התעקשה בביטחון רב.
מארק השיב לה מבט כועס.
"ב-ב-בקשה," מנדי גמגמה על הבמה, מושכת את תשומת ליבי אליה. מכיוון שהיינו כל-כך קרובים, יכולתי לראות את ידיה רועדות לצד גופה. "אנחנו צריכים ש-שקט כדי להתחיל."
"לעזאזל, מרי," מארק כעס. "אני הולך להציל אותה מעצמה." והוא לא חיכה לאישור שלה כדי לעלות במהירות לבמה, לעצור את מנדי מהמעמד המשפיל, להכווין אותה אל היציאה מהבמה, הישר אל ידיה של נלה, שקיבלה אותה בוכה. השתיים התרחקו מהאזור שלנו, חוזרות לכיוון מסדרון ההנהלה. בזמן הזה מארק התמקם במרכז הבמה במקומה, מושך יותר מידי עיניים אליו. הוא התעסק עם המיקרופון שהיה נמוך עבורו, ורק מעצם הנוכחות שלו על הבמה הוא הצליח להשיג שקט חלקי. כשסיים הוא הישר את עיניו אל הקהל, גורם לעוד מכשפים לעצור את עניינם, להביט בו. אחרי רגע ארוך, הוא פלט. "פרלטה!" והקול שלו, על אף שלא צעק, משך את כל תשומת הלב אליו. "מרי תחכה עוד הרבה לשקט שלך?" חיוך קטן מילא את פניו היפות של מארק.
בחור גדול מימדים, שעמד במרכז המעגל, צחק, מרים לעברו של מארק שני אגודלים, גורם לשאר העיירה לצחוק מסביב. אפילו אני העליתי על פניי חיוך.
"סליחה, מרי!" הבחור קרא, גורר עוד מספר צחקוקים אחרונים לפני שמארק שינה את מבטו לרציני, יוצר שקט מושלם מסביב. כמה השפעה יש לבחור הצעיר על העיירה הגדולה?
"תושבים יקרים, טוב לראות אתכם כל התכנסות חודשית מחדש," הוא דיבר בקול רציני שגרם לו להישמע מכובד במיוחד. הרבה קריאות אהדה נשמעו לקראתו, נרגעות לאחר כמה רגעים. "יש לנו המון נושאים לדון בהם, ולכן לא אכביר במילים," הוא עצר לרגע, מעביר את מבטו לכיוונה של מרי, פושט את ידו לכיוונה. "אני שמח להזמין את ראשת העיירה שלנו לנאום הפתיחה."
מחיאות כפיים רבות נשמעו ברקע, נותנות למרי את האופציה לעלות אל הבמה על עקבים מתקתקים, ללחוץ את ידו של מארק ברשמיות כאילו לא עמדה לצידו רגע לפני, נותנת לו את האפשרות להימלט, ולשוב לעמוד לצידי.
הפעם היינו לבד לצד הבמה, מה שנתן למארק את האפשרות להישען על הקיר מאחורינו, להאזין למרי מדברת על החודש האחרון שהיה בעיירה. היא שמחה לבשר על כך שלימודי הקיץ החלו, והנוער לומד באופן מעמיק את יסודות הכשף וההיסטוריה של העיירה. היא רעננה בפני כל ההורים והנערים את כללי כיבוי האורות, והזהירה שלא תפחד לנקוט באמצעים אם תמצא נער מסתובב מחוץ לחדרו בלילות.  בנוסף, היא דיברה רבות על תחילת תהליכי המיון של בוגרי העיירה, ועל כך שכל שנה ישנם יותר מועמדים ערכיים ומסורים, עד שקשה לבחור מביניהם. "וזה מוביל אותי לדבר הבא," עיניה הועברו אל כסאות הכבוד. "כפי שאתם יודעים, כל שנה מחדש המון בוגרי לימודי הכשף שלנו מנסים את מזלם, נבחנים להתמחות תחתיי. רובם אינם מצליחים לעבור את השלבים הראשונים ולהגיע למבחנים הרשמיים, אך השנה ישנו מועמד יחיד שהצליח לשרוד, ומתמודד על ההתמחות הנכספת," היא חייכה בהתרגשות שדיברה. עיניי התמקדו בה כשהצביעה קדימה, מציגה את הבחור הצעיר שסימן בתחילת ההתכנסות למארק שלום. "תכירו את ליאו. בחודש הקרוב הוא יעבור בין הענפים השונים בעיירה, ביחד עם שאר המתמחים מהמשרדים השונים, בתקווה שישרוד את המבחנים המפרכים ויזכה להיכנס להתמחות שלי," היא הייתה כל-כך רשמית, עד שהיה קשה לי לזהות אותה. ליאו לעומתה, קם ממקומו בהתרגשות ועממיות מסוימת, גורם למספר צעירים לקרוא לעברו מהקהל בהרגשות. זה קצת הוריד מההילה הרשמית שלו. "אני מזכירה לכולכם," מרי השיבה את תשומת הלב של הקהל אליה. "המבחנים שהמתמחים עוברים נועדו כדי לבחון אותם במצבי לחץ יום-יומיים בתפקיד אליו הם נבחנים, ולא משנה כמה אתם אוהבים אותם ורוצים בטובתם- אל תעזרו להם. העזרה שלכם רק תיגרע מהציון הסופי שלהם."
עיניי הועברו אל מארק בעניין רב. נראה שאני לא הייתי היחידה שעשתה זאת, אך אני היחידה שקיבלה תגובה. עיניו הירוקות של מארק הונמכו לקראתי, מביטות בי בעניין.
"יש לך תחרות?"
הוא גיחך. "הלוואי."
"זה לעג?"
"יותר כמו משאלה."
"לפעמים חלומות מתגשמים, אתה יודע."
"לפעמים." הוא חייך אלי. אהבתי את החיוך הזה.
"ורגע אחד לפני סיום," עיניה של מרי תפסו את עיניי שלי. "אני רוצה להכריז ולהכיר לכם מכשפה צעירה חדשה בעיירה שלנו. אני בטוחה שחלק כבר פגשו אותה, וחלק אולי כבר נתקלו בכישרון הרב שלה. עכשיו זה הזמן שכולם ידעו על קיומה," הלם מילא אותי כשדיברה, גורם ללחיי לשרוף מבושה. "אמילי, ברוכה הבאה למשפחה." היא הצביעה עלי, גורמת לכל בני הנוער מסביב לקרוא קריאות שמחה לכיווני בהתרגשות רבה, בעוד מספר צעירים קראו לעברי קריאות בוז קשות. על זה היא דיברה קודם לכן, שהיא רוצה להציג אותי? לעזאזל.
במקום לצעוד קדימה ולהציג עצמי, פשוט הנהנתי בביישנות, נצמדת לקיר עליו מארק נשען. קיבלתי את התשובה לשאלה שלי. אם אני הייתי צריכה לעמוד במבחן של מנדי- הייתי נכשלת.
מארק צחק, מוריד אלי עיניים ירוקות יפות במיוחד. "אל תתרגשי, את לא הראשונה שעוברת את מסכת ההשפלות האלו."
"אל תגיד לי שיש עוד בהמשך."
הוא חייך, מרים את עיניו אל מרי שירדה לכיווננו, נעמדת לצידנו. "איך היה?" ובדיוק כשסיימה לדבר, מוזיקה רועשת מילאה את המעגל המרכזי, גורמת לרבים מהמבוגרים לעזוב את המקום, להשאיר את הרחבה הגדולה מרווחת ונעימה יותר.
"נהדר," מארק ענה ברצינות. "העצמת לליאו את האגו, השפלת את אמילי וגרמת למנדי לבכות. אני חושב שאפשר להכריז על הצלחה."
"אתה מדבר שטויות," מרי נחרה לכיוונו בבוז. "אמילי, יקירתי, השפלתי אותך?"
חייכתי לעברה בשעשוע, אך כשהבנתי שהייתה רצינית בדבריה, מיהרתי להניע בראשי לשלילה. "מה פתאום."
"ברור שכן," מארק התנגד לי. "היא פשוט לא תגיד לך את זה לעולם."
מרי הניחה עלי את עיניה.
הנעתי את ראשי לשלילה. "הכל בסדר. באמת."
"אני רוצה להאמין לך, אמילי, אך אאלץ להאמין למארק, שכחלק מדרישות התפקיד שלו, מנוע מלשקר לי."
נאלצתי להרים עיניים כועסות למארק, שנראה זחוח במיוחד מהסיטואציה. "זאת האמת."
מרי העבירה בינינו את עיניה. "מה שלא קורה כאן ביניכם, זה מוצא חן בעיניי," היא נעצרה על מארק, מניחה את ידה על כתפו. "מחר תפטר את מנדי בבקשה. ואל תישאר כאן יותר משעה. אתה אמור להיות חולה."
הוא הנהן אליה, נותן לה את היכולת להעביר אלינו חיוך אחרון לפני שנעלמה במסדרון ההנהלה.
"זה התפקיד שלך לפטר אנשים?" הייתי מופתעת.
"זה התפקיד שלי לעשות כל מה שמרי מוצאת לנכון," הוא השיב ברצינות. "יש לזה פלוסים ומינוסים."
"טוב, לפחות עכשיו אני יודעת שלא שיקרת לי בקרחת היער סתם." פלטתי בשעשוע, גורמת לעיניו להתמקד בי. תחילה חשבתי שלא הבין אותי נכון, לכן מיהרתי להסביר. "שיקרת לי כי כנראה זה באמת סודות של העיירה."
"הבנתי אותך," הוא ענה לי, פולט כבדרך אגב. "כשתגיעי לגיל המתאים, אל תבחרי להתמודד על התפקיד שלי."
לא ידעתי כיצד להגיב לאמירה הזאת, אז גיחכתי, פולטת. "גם ככה הבנתי שאין לאף אחד סיכוי להתקבל, חוץ ממך."
"אני דווקא בטוח שלך יש סיכוי טוב," הוא הביט בי לאורך זמן. לא הצלחתי לפרש את מבטו, אך בשלב מסוים קשר עין נוצר בינינו, גורם לי להיבלע עמוק בתוך עיניו. כל הרעש מהמעגל המרכזי נעלם. כבר לא היה לי אכפת שחברי עומדים בצד השני של הרחבה, מביטים בי בעניין, ולא היה אכפת לי שיותר מידי צעירים עמדו במרכז הרחבה, צועקים וקופצים בצורה מוגזמת. כל מה שמילא אותי באותו הרגע היה שקט מופתי.
חשדתי שקצת חלול כאן.
מארק לא התרגש כלל. לא שאצלך כל-כך מלא.
מגע יד נח על כתפי, גורם לי להתנתק מקשר העין במהירות, להביט בידו של מארק על עורי. תוך שנייה קצרה סחרחורת מילאה אותי. מבלי לשים לב ידיו החזקות של מארק החזיקו אותי, מונעות ממני ליפול ארצה. הופתעתי מהסיטואציה, ממהרת להרים עצמי, להיאחז בגופו, להביט בו. מבוכה מילאה אותי, אך היא לא מנעה ממני לחדש את קשר העין איתו שוב.
את מטומטמת. הוא החליט. אף פעם אל תנתקי קשר עין במהירות כזאת, במיוחד אם את לא מספיק מאומנת ביצירת קשרי עין.
כעס החל למלא אותי, גורם לי להפוך לתקיפה. מצטערת שלא נכחתי בשיעורים של יצירת קשרי עין. זה היה לעג מופגן, אבל מארק לא התרגש ממנו. ההפך, הוא צחק.
יום יבוא ואני אלמד אותך.
הרגשתי את כל הגוף שלי מתחמם. נחמד לדעת. הקול שלי נשמע מרוצה מידי במחשבותיי. לעזאזל. הרגשתי כל-כך מובכת, עד שמיהרתי לעצום את עיניי במהירות, מנתקת בחדות את קשר העין בנינו. מארק בתגובה צחק, מחזק את אחיזתו סביבי, יוצר מעין חיבוק בינינו. הודיתי לו על כך בתוך תוכי, בעיקר כי הרגשתי את הגוף שלי נחלש לרגע קצר ומהיר, והידיים שלו הם אלו שעזרו לי להתייצב.
"אמילי," קולו העדין מילא אותי בביטחון, גורם לי להביט בו בעניין. "בואי נתחיל מהשיעור הראשון, כשאת מנתקת קשר עין את עושה את זה בעדינות ואיטיות. לפחות בהתחלה. כשתתרגלי, תוכלי לעשות זאת גם מבלי לשים לב. עכשיו הגוף שלך לא רגיל לפעולה הזאת, לכן הוא דורש המון אנרגיה עבורה. זה קצת כמו ריצה, ככל שמתמידים זה הופך לקל יותר."
מיהרתי להנהן לעברו, מתרחקת ממנו, מרגישה מטומטמת לחלוטין. כבר יצרתי המון קשרי עין, עמוקים יותר ממה שהיה בינינו, וההיתנתקות שלהם הייתה מוצלחת יותר, אבל את זה שמרתי לעצמי.
אחרי רגע של שקט, הסטתי את מבטי אל המעגל המרכזי, מביטה בו חצי ריק. היחידים שמילאו את האזור היו בני הנוער והצעירים, ונראה שמארק משך את תשומת הלב של כולם. החברים שלי עמדו באותו המקום שעמדו בפעם הקודמת, מביטים לכיוונו של מארק בעין חשדנית. גם חבריו של מארק עמדו כחבורה, באזור אחר של המעגל, מביטים בו.
"אתה מוקד עניין בעיירה הזאת." קבעתי.
"מה גורם לך לחשוב ככה?" הוא נשען שוב על הקיר.
"כולם מביטים בך."
"לפי דעתי הם מביטים דווקא בך."
"שום דבר בי לא מעניין," קבעתי בהחלטיות. אחרי רגע של שקט, משהו בי התערער. "זאת אומרת, עשיתי קצת רעש השבוע, אבל אני בכלל לא מעניינת."
מארק החל לצחוק. "עשית רעש לשנה שלמה."
הייתי מובכת לחלוטין, מרגישה את לחיי מתלהטות, מיהרתי להסתובב, להימנע מכל העיניים הסקרניות שהביטו בי, אך כשהרמתי את מבטי, קלטתי את עיניו הסקרניות של מארק ננעצות בי.
"בא לך לעשות עוד קצת רעש?" קולו הפך למתגרה.
"כמו מה?"
הוא חייך, מתייצב במקומו, מתקרב אלי. תחילה, הוא רק הניח את ידיו על כתפיי, מביט בי בעיניים עמוקות. אחרי רגע קצר, הוא החל להחליק את ידיו מטה לאורך זרועותיי, נעצר בכפות ידיי, מחזיק אותן, מושך אותי לכיוונו. הרגשתי את האוויר מתחיל להיעלם ממני כשרכן לכיווני, יוצר אפס מרחק בינינו. "תנסי לתרץ את זה לחברים שלך." הוא הסיט את מבטו לעבר צידי הימני, מניח את שפתיו בנשיקה על לחיי במשך מספר שניות ארוכות. רק כשניתק את המגע בינינו, הרשיתי לעצמי לנשום בחזרה. הוא החל לצחוק, מסתובב לכיוון קבוצת החברים הגדולה שלו. רציתי לעצור אותו, למנוע ממנו ללכת, גם כי רציתי לדעת מדוע בחר לנשק אותי כך מול כולם, וגם כי זה מאוד נעם לי, ולא רציתי שזה יגמר.
תוך רגע כל חבריי נעמדו מסביבי כשמוניקה בראשם. "מה לעזאזל זה היה עכשיו?!" היא עוד רגע הייתה מתפוצצת מרוב אושר.
ג'ייקוב התערב, פולט בלעג. "לא הולך לו עם בנות גילו אז הוא מנסה את מזלו עם הנוער?"
"מה קרה," מוניקה הייתה עוקצנית במיוחד. "מקנא?"
"במארק?" ג'ייקוב הפך לכועס. "למה נראה לך?"
"כי הוא כל מה שאתה לא." היא השיבה בביטחון.
"תעשי לי טובה," הוא נחר בלעג. "מרי סתם מעצימה אותו יותר ממה שהוא. אני בטוח שליאו הולך לקרוע אותו."
"חשבתי שזה הייעוד שלך." מוניקה לא הפסיקה. גם ג'ייקוב לא התכוון להפסיק.
זאק הוא זה שהתערב, נעמד בין השניים. "אולי תפסיקו?" מדיסון הייתה בין ידיו, ונראה שגם היא והאנה לא כל-כך מרוצות מהסיטואציה שנוצרה. אני עוד הייתי בהלם מהנעשה עם מארק, לכן מיהרתי להעביר את עיניי מסביב, מנסה להבין את הנעשה סביבי.
"אל תתערב, זאק." הכעס של מוניקה הופנה אל הבחור הגבוה והנאה.
עיניו של זאק ננעצו בה ואמרו הרבה יותר ממילים, אך מדיסון היא זאת שמיהרה לענות במקומו. "כבר אי אפשר לסבול את שניכם ביחד! אנחנו לא אומרים לבחור צדדים!"
האנה נאנחה, פולטת לראשונה בשיחה. "אל תתערבי, מדיסון. זה לא מקומנו."
"תסתמי את," מדיסון לא נשארה חייבת. "זה גם ככה מה שאת יודעת לעשות הכי טוב. אל תבואי אלי אחר כך ותבכי לי שלא נעים לך!" היא העבירה את עיניה אל זאק. "אני לא נשארת פה. אתה בא?"
זאק הרים את עיניו אל מוניקה וג'ייקוב, אך השניים הקפיאו את מבטם, נמנעים מהבעת רגשות. הוא נאנח בייאוש. "נתראה מחר?"
"בטח." ג'ייקוב ענה, אך נראה שהוא לא היה מרוצה מזה.
"ברור." מוניקה סיננה אל האוויר.
"אני מצטרפת אליכם." האנה פלטה, ממהרת אל זאק ומדיסון, מותירה אותי לבד במערכה אל מול מוניקה וג'ייקוב, שבחיים שלי לא ראיתי את השניים במצב כזה לפני. מה קרה כאן ביומיים שלא הייתי?
"אני גם הולך לבית. כבר לא נעים להיות בחברתך," ג'ייקוב סינן לאחר כמה רגעים שקטים. מוניקה לא ענתה. עיניו נפלו עלי. "את באה?"
לא הייתי צריכה להביט במוניקה כדי לדעת שהיא זקוקה לעזרה. "לא. אני אשאר עוד קצת. נתראה מחר."
הוא נאנח. "מה שבא לך." הוא מיהר להסתובב ולהיעלם בתוך המעגל המרכזי. רק אחרי שנשארנו לבד, מוניקה הסכימה לעצמה להוריד את מעטפת הכוח שנחה מסביבה. עיניה המאופרות התמלאו בדמעות, ורעד קטן חלף בשפתיה העבות.
היא משכה באפה. "את יכולה ללכת. זה בסדר. את בטח גם עייפה מסוף השבוע שעברת עם הבחור הקוסם ואחותך ו..-" היא לקחה נשימה עמוקה, מנסה להתגבר על הרעד שריקד בקולה. "ומארק. אוי, אני כל-כך מקנאה בך." היא העלתה על פניה חיוך מזויף, גורמת לדמעה שחורה ללכלך את פניה העדינות.
חייכתי אליה. "שום דבר לא חשוב עכשיו יותר ממך." נזכרתי בכמות הפעמים שהמשפט הזה נאמר על ידי ברחבי הפנימייה.
חיוך אמיתי נח על פניה של מוניקה. "תודה."
"אז איפה בא לך לשתות שוקו חם. אצלי או אצלך?"