מכשפה

פרק 5

באופן מפתיע המשך היום בבית הספר עבר בצורה טובה למדי. בשונה מהעיירה של הקוסמים, שם הייתי הבחורה החדשה והמוזרה, זאת שהמנהלת מוציאה אותה מהשיעורים באופן קבוע, בעיירה התת-קרקעית הפכתי במהירות להיות חלק. רוב התלמידים נולדו כמוני בעיירה של הקוסמים, אך ברחו ממנה במהלך המלחמה או בסופה. הם שמעו על המקום הזה כל-כך הרבה, אך לעולם לא באמת היו בו. הידיעה שהגעתי משם גרמה לכולם להתעניין בי. היו תלמידים שהגיעו אלי באופן יזום, מתחילים לנהל שיחה ולשאול שאלות, בעוד אחרים הסתפקו בהצצה מהירה לכיווני בהפסקות. כל שאלה או אמירה שנאמרה הייתה מלווה בלעג כלפי ציבור הקוסמים. אף אהדה לא הייתה כלפיהם בעיירה התת-קרקעית. מצאתי עצמי מתחברת ללעג הזה, לכעס הרב. הוא השתלב היטב עם המחשבות שלי על רוברט ועל הגירוש שלי.
לא ידעתי איך להתייחס למצב החדש שנוצר, לבאז הרב שנוצר סביבי. מצד אחד, זה מילא אותי במבוכה רבה, אך מהצד השני זה חימם את ליבי, בעיקר לאור ההשוואה להשתלבות הקודמת שלי, שלא צלחה במיוחד.
כל פעם שחשבתי על ההתנסות הקודמת שלי בעיירה של הקוסמים, ראיתי לנגד עיניי את ראיין, עיניו היפות ומבטו העדין. המחשבה סביבו תמיד לוותה בכאב שהתחלף בכעס רב, בעיקר לאור המחשבה שלא אני היא זאת שנהנית מראיין ומחברתו, אלא קייסי המוקצנת. שהוא תמיד בחר בה על פניי, למרות שאף פעם לא באמת הייתי יכולה לצפות ממנו להעמיד אותי לפניה. אני חייבת להפסיק לחשוב עליו!
את רוב היום הכיתה שלי העבירה עם סרנה, ששנאה שקראתי לה בשמה הרשמי והארוך. בכל פעם מחדש קירות הכיתה היו נצבעים אחרת, ממלאים את שיעורי היסטוריה בסרטונים, תמונות וגרפים מוחשיים, שהפכו את השיעור העתיק לרלוונטי. בנוסף, סרנה פעמים רבות הציגה דברים בעזרת כשף, נותנת גם לתלמידים אפשרות להשתמש בו. כל תלמידי הכיתה היו פעילים בשיעור, וכולם התעקשו להשתמש בכשפים שסרנה הציגה. כולם מלבדי. אני פשוט לא ביקשתי. פחדתי שוב פעם לעשות משהו לא נכון, והעדפתי לעמוד בצד. סרנה לא הציקה לי בנוגע לזה, והודיתי לה על כך בתוך- תוכי.
כשהצלצול האחרון של יום הלימודים נשמע, מרי חיכתה לי מחוץ לכיתה. היא חייכה אלי בחביבות, מביטה בנערים שעמדו סביבי כשנעצרתי מולה. הם היו חמישה חבר'ה ולפי הדרך שבה הסביבה הגיבה להם, הבנתי שהם נמצאים בראש הסולם החברתי. זה החמיא לי מאוד. תמיד היו לי את החברים שלי, אבל אף פעם לא הייתי במרכז העניינים.
"אני מדמיינת או שאת משתלבת כאן היטב?" מרי שאלה בחצי חיוך.
"אל תדאגי, מרי," מוניקה, אותה הבחורה שהקניטה אותי בשיעור הראשון, דיברה. היא הניחה את ידה סביבי בחצי חיבוק. "היא בידיים טובות."
"אני בטוחה," היא שלחה את ידה אל כיס העליונית שלה, מוציאה מתוכה מעטפה שחורה. "זה בשביל המשך היום." לא הייתי צריכה לפתוח את המעטפה כדי להבין מה נמצא בתוכה. אלו היו מטבעות זהב, והרעש שהן עשו משכו את תשומת הלב של הסובבים אותי.
"את לא רוצה לדאוג גם לי, מרי?" האנה, אחת הנערות, פלטה, גורמת לכולם מסביב לצחוק.
מרי חייכה, קורצת לעברי רגע לפני שהסתובבה והחלה ללכת. זה היה האישור של כל שאר בני הנוער להתחיל לצעוד. מוניקה היא זאת שמשכה אותי בידה, מסבירה בקולה המתנשא. ש"אני לא יודעת איך הדברים עובדים בעיירה של הקוסמים, אבל אצלנו יש את מועדון הנוער שלנו-"
"-אחד הדברים הכי מגניבים במקום הזה." ג'ייקוב נכנס לדבריה של מוניקה.
היא השיבה לו מבט כועס, ממשיכה. "וכולם הולכים לשם אחרי בית הספר."
חייכתי. "כן, מרי סיפרה לי על זה." הגענו אל המעגל המרכזי.
"היא סיפרה לך עד כמה זה אדיר?" בחורה אחרת, שלא הצלחתי לזכור את שמה, שאלה. היא הגבירה את צעדיה, גורמת לחצאית הקצרצרה שלה לנוע לכל עבר.
חייכתי, מניעה את ראשי לשלילה.
"יופי. תגלי לבד." נכנסנו למסדרון שלא הכרתי כלל.
זאק, הבן השני בחבורה צבט את מדיסון, בחורה נוספת שהייתה חלק מהחבורה, בצידי גופה, גורם לה לקפוץ במקומה. היא הניחה עליו מבט כועס, גורמת לו להתחיל לרוץ אל סוף המסדרון. היא החלה לצחוק, רודפת אחריו. מוניקה החלה לדבר עם האנה על משהו שלא הצלחתי לשמוע. הן הלכו מהר יותר ממני, מותירות אותי מאחור עם ג'ייקוב, שניצל את ההזדמנות כדי להיצמד אלי.
"אז איך עד עכשיו, חדשה?" הוא החליק את אצבעותיו זו על זה, גורם לניצוצות להופיע בין ידיו. זה הרשים אותי, אך ניסיתי שלא להראות זאת.
"נחמד," סרקתי אותו בעיניי. "איך לך?"
הוא צחק. "אני חי פה," הוא נעצר במקומו. "את לא."
נעצרתי גם אני. "ממש חד הבחנה אתה." האמירה שלי גרמה לו לגחך ולהיצמד אלי. הקרבה הזכירה לי את מגעו של קונר מאתמול בלילה. התעלמתי מכך. יש בחור נאה שמחפש את הקרבה שלי. זה צריך להחמיא לי, לגרום לי להנאה.
"אני חייב לציין משהו," ידו נחה מסביב למותניי. "את ממש יפה."
הנחתי את ידי על פניו, מחליקה אותה על לחיו. "ממש נחמד מצידך, ג'ייקוב."
"כזה אני," הוא חייך. "נחמד."
צחקתי. "אני גם חייבת לציין משהו," אצבעותיי רפרפו על פניו, מגיעות לעיניו. "השחור שלך נמרח." החלקתי את האצבע שלי על עינו, גורמת לו לעצום את עיניו בהפתעה. הוא פקח אותן לקראתי בכעס. התחלתי לצחוק, ממהרת להשתחרר מהאחיזה שלו.
"את לא עשית את זה עכשיו!" למרות שקולו היה מלא בכעס, חיוך נמתח על פניו.
"אי אפשר להתווכח עם עובדות." לקחתי כמה צעדים אחורה.
הוא הביט בכל כולי. "את מבינה שהבאת על עצמך גזר דין מוות כרגע, נכון?"
"עם זה דווקא כן אפשר להתווכח." המשכתי להתקדם אחורה, מכינה את עצמי לבריחה.
חיוכו התרחב. "בואי לפה, פחדנית."
הנעתי את ראשי לשלילה, מחייכת גם אני. הוא פצח בריצה לקראתי. עשיתי בדיוק כמוהו, מתחילה לרוץ לכיוון סוף המסדרון. לא הפסקנו לצחוק עד שהגענו אל מועדון הנוער המדובר, שבו ידיו אחזו אותי, מצמידות אותי אליו לחיבוק. כל מועדון הנוער הביט בנו בעניין, אך ברגע שקלטו את סיבת הצחוק שלנו, הצטרפו אלינו גם.