מכשפה

פרק 24

מארק ליווה אותי לאורך כל הדרך ביער היפה. ידו האחת מרימה את התיק שלי, בעוד השנייה מפלסת עבורנו את הדרך בין העצים הרבים.
היה לי המון להגיד, אבל מארק שתק. ציפיתי שהשתיקה תהיה מביכה, אבל היא דווקא הרגיעה אותי.
אחרי עשר דקות מארק נעצר בפתח היער, מעביר את עיניו אלי.
"תודה על הליווי." פלטתי לעברו במעט מבוכה.
הוא הנהן. "מתי לאסוף אותך בחזרה?"
"אתה לא חייב לעשות את כל הדרך לכאן," עניתי. "אני כבר יודעת את הדרך לבד."
הוא העביר את עיניו לעיירת הקוסמים, מביט בה בעיניים אחרות, שלא הכרתי אצלו. "זה לא אומר שאני לא מעוניין ללוות אותך."
צביטה קטנה הורגשה בחזי, ממלאת אותי בחמימות מוזרה. "שבע וחצי בבוקר."
"מעולה," הוא הגיש לי את התיק. "אני אהיה כאן."
לא רציתי להיפרד, אז פלטתי. "אתה יכול להצטרף אליי, אם אתה רוצה."
הוא חייך. "נראה לי שאוותר על התענוג הפעם."
תהיתי כיצד עלי לענות. "אתה לא מתגעגע?"
"אני לא יכול לשקר, יש לי גם זכרונות טובים," הוא שתק לרגע קצר. "אבל אני לא רוצה לחזור. טוב לי בעיירה התת-קרקעית."
"לא מעניין אותך לראות את ראיין?"
"הוא קוסם," התשובה שלו הייתה ריקה מרגש. "הוא חונך כקוסם, ואני לא מכבד את דרך הראייה של רוברט."
"זאת הסיבה שאתה רוצה לצאת למלחמה?"
מארק צחק. "ידעתי שהשיחה הזאת תגיע מתישהו."
נעצתי בו את עיני בחומרה, דורשת תשובה.
"זה קצת יותר מסובך מזה, אמילי. זה מסווג מידי."
לא יכולתי להתנגד לעובדה הזאת. "אני מניחה שזאת אופציה רצינית אם הפרויקט שלך מתקיים וממומן."
הוא משך בכתפיו.
"לא בחרת להראות לי את הפרויקט סתם. נכון?"
"את ילדה חכמה, אמילי."
המשכתי להביט בו למשך דקה ארוכה, שבסופה פלטתי. "אני חושבת שאלך עכשיו."
"את לא נולדת עם התפיסה שחייב קשר עין כדי לתקשר," המילים שלו מנעו ממני ללכת. "את בכלל לא ידעת על הקיום של העולם שלנו. התודעה שלך עוד לא התקבעה, את רגילה לשינויים ופתוחה לאמונות חדשות. זאת הקרקע שהייתי צריך כדי להוכיח את התיאוריה שלי. כל מה שהייתי צריך לעשות, זה לתת מקום לרעיון במוח שלך, כדי שהוא יהפוך לממשי."
"אוקי," אכזבה קלה מילאה אותי. "ואני חשבתי שאתה רצית להראות לי אותו מסיבה אחרת."
מארק העלה על פניו חיוך קל. תוך רגע ידיו אחזו בי, מושכות אותי אליו. "חשבתי שזה מובן מאליו."
"גם אם זה נכון, עכשיו זה כבר לא נחשב."
"למה לא?"
"כי לא אמרת את זה ממקום אמיתי."
"אני לא אומר שום דבר סתם." והמילים שלו היו כנות כל-כך.
"אתה לא יכול להוכיח את זה."
"את יכולה גם סתם להאמין לי." ידו נשלחה אל פניי, אוחזת בי בעדינות רבה.
"אני אאמין לך," מלמלתי, מרגישה שאם אדבר חזק מידי הקרבה שלנו תישבר. "אבל רק עכשיו. פעם הבאה תצטרך להגיד את הדבר הנכון קודם."
הוא צחק. "מחר בשבע וחצי." הוא נישק אותי.
הנהנתי בלית ברירה, מסרבת לעזוב אותו, מרשה לעצמי להניח סביב צווארו את ידיי, לגנוב לי נשיקה נוספת. "שבע וחצי." סיכמתי, מתנשפת. הוא הביט בי לעוד רגע אחד קצר, גורם לי לתהות אם עוד נשיקה תגיע, אך היא לא הגיעה, רק חיוך מתוק, כזה שלא ראיתי על פניו קודם לכן.