הארי ופרסי וטורניר הקוסמים המשולש

פרק 20: הבוגד

הפרק השני בספיישל.
תהנו מפרק סופר סופר דופר שמופר ארוך(:
ותסמכו עלי כשאני אומרת שהוא ארוך. תסתכלו בסוף הפרק על המספר המילים.
קריאה נעימה!(:

נ.מ: הארי

*המשך ישיר מהפרק הקודם*

הארי הרגיש שהוא מוטח בקרקע, נופל מסחרורת, גופו משלם את מחיר המאמץ שהוציא בקרב נגד וולדמורט.
ההלם והעייפות הצמידו אותו אל הקרקע, והוא נשם לריאותיו את ריח הדשא... מחכה... מחכה שמישהו יעשה משהו... שמשהו יקרה... והצלקת על מצחו פועמת כל העת בכאב עמום...
פרץ רעש פתאומי החריש ובילבל אותו, מכל עבר נשמעו קולות, צעדים... הוא נשאר במקומו, עיניו עצומות נגד האיש, כאילו כל זה אינו אלא סיוט שיחלוף...
ואז, זוג ידיים תפס בו בכוח והפך אותו על גבו.
''הארי! הארי!"
הוא פקח את עיניו והביט מעלה אל הכוכבים, רואה דמבלדור רוכן מעליו, ואנשים צועדים סביבו, והאדמה תחת ראשו רועדת תחת צעדיהם.
הוא שכב בקצה המבוך. עיניו ראו את היציעים המתנשאין מעליו, צורות האנשים היושבים בקהל, הכוכבים בשמיים.
הארי הרפה מזרועו של פרסי, ותפס בפרק ידו של דמבלדור, שעה שדיוקן פניו של דמבלדור התמקד והטשטש בעיניו לסירוגין.
''הוא חזר'' לחש הארי. ''הוא חזר. וולדמורט.''
''מה קורה פה? מה קרה?"
פניו ההופכים של קורנליוס פאדג' הופיעו מעל הארי; הם נראו חיוורים ומזועזעים.
''אלוהים - מה קרה להם?!" הוא לחש.
דמבלדור התכופף, ובכוחות מפתיעים לאיש בגילו, הרים את הארי נושא אותו, כולם מפנים להם דרך, בעוד הלחשושים סביבם מתגברים
''צריך לקחת אותם למרפאה" אמר פאדג' בקול רם.
''אני אקח את הארי, דמבלדור, אני אקח אותו - ''
''לא, אני מעדיף - ''
מישהו נדחף לעבר דמבלדור, קורא לו לבוא.
''הארי, הישאר כאן - ''
ילדות צרחו והתייפחו בהיסטריה... המחזה ריצד והיבהב בעיניו של הארי...
זה בסדר, בני, אני מחזיק אותך... קדימה... למרפאה...''
''דמבלדור אמר להישאר'' אמר הארי, מתאמץ להגות את המילים, והפעימות בצלקתו גרמו לו להרגיש כאילו הוא עומד להקיא; הראייה שלו הייתה מטושטשת מתמיד.
''אתה צריך לשכב... קדימה, בוא...''
מישהו גדול וחזק יותר מהארי ספק משך ספק נשא אותו לטירה, עובר על פני המדשאות, האגם והספינה של דורמשטרנג; הארי לא שמע דבר מלבד נשימות האיש שעזר לו ללכת.
''מה קרה, הארי?" שאל האיש לבסוף, והרים את הארי אל מדרגות האבן. טוק. טוק. טוק. זה היה עין הזעם מודי.
''הגביע היה מפתח מעבר'' אמר הארי, שעה שחצו את אולם הכניסה. ''הוא הביא אותי ואת פרסי לאיזה בית קברות... וולדמורט היה שם... הלורד וולדמורט...''
טוק. טוק. טוק. במעלה מדרגות השיש...
''רדון האפל היה שם? ומה קרה אז?"
''כבלו אותי ואת פרסי... קשרו אותנו למצבות...''
''ואז?"
טוק. טוק. טוק. לאורך המסדרון...
''הכינו שיקוי... חזר לו הגוף...''
''גופו של אדון האופל? הוא חזר?"
''ואוכלי המוות באו... ואז היה דו קרב...''
''נלחמת בדו קרב נגד אדון האופל?"
''הצלחתי לברוח.... השרביט שלי... עשה משהו מוזר... ראיתי את אמא ואבא שלי... הם יצאו לו מהשרביט...''
''לכאן, הארי... בוא לכאן, שב פה... עכשיו יהיה בסדר... שתה את זה...''
הארי שמע במטושטש חריקה של מפתח המסתובב במנעול, ומישש את הכוס שנדחפה לידו.
''שתה את זה... תרגיש יותר טוב .. הלאה, הארי, אני חייב לדעת בדיוק מה קרה...''
מודע עזר לצקת את הנוזל אל תוך גרונו של הארי; הוא השתעל, טעם של פלפל צרב את גרונו. משרדו של מודע נראה לפתע ממוקד יותר, וכך גם מודי עצמו... הוא נראה חיוור כמו פאדג', ושתי עיניו נעוצות ללא מצמוץ בפניו של הארי.