נ.מ: פרסי
*המשך ישיר מהפרק הקודם*
הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי, אוי איכס, בא לי להקיא🤮.
זה היה נראה כמו תינוק מעוות עם עור בצבע חלבי ועיניים אדומות, שאין לו אף. קשה לתאר את זה יותר מזה, אבל היו עוד כל מיני פרטים שעדיף לא להזכיר.
הבן אדם שקשר אותנו הצמיד אותנו למצבות, והבנתי שאנחנו בבית קברות. היה נראה כאילו הוא קושר את הארי למצבה ספציפית, ושם אותי רחוק מהארי.
''נו, נו, אז מה אני אעשה איתך פרסאוס ג'קסון? לא ענית לי'' שמעתי את הקול, שלפי מה שהארי סיפר לי, שייך לוולדמורט. ''הצטרף אלי ושלוט ביחד איתי על העולם, או שמות תמות פרסאוס ג'קסון.'' ''נאא, אני אוותר. כבר שמעתי הרבה איומים לחיי, ואני עדיין כאן.''
''אממ, חסר משמעת וחצוף, נטפל בזה מאוחר יותר. עתה, זנב תולע, התחל בטקס.''
האיש, שוולדמורט קרא לו זנב תולע שם את התינוק המעוות בתוך יורה, וקיוויתי שוולדמורט יטבע שם, אבל עם המזל שלי זה לא יקרה.
''עצם האב, שניתנה מבלי דעת, את תחדשי את בנך" קרא זנב תולע בעודו מחזיק בשרביטו, וכמה עצמות מהמצבה שאליה הארי היה קשור קירקשו מתחת לאדמה ועפו אל תוך היורה.
''בשר- המשרת - ש-שניתן מרצונו - אתה - תשקם - את - אדונך!" גימגם זנב תולע בקול רועד, והוציא פגיון כסוף מכיסו, מצמיד אותה לזרוע הימנית שלו. הסטתי את מבטי, מנחש מה הולך לקרות עכשיו, ושמעתי את הסכין עוברת דרך הבשר של זנב תולע, ושמעתי אותו צורח.
''ד-דם האויב... שנלקח בכוח... אתה... תחיה את יריבך!" זנב תולע אמר. הוא הוציא שוב את הפגיון ודקר את הארי ביד, מצמיד אל הפצע בקבוקון, כדי לקלוט את דמו. הוא שפך את הדם של הארי אל היורה, ופתאום היה הבזק אור מסנוור, לשנייה לא יכולתי לראות דבר. כשחזרה אלי ראייתי ראיתי שהיורה אפופה ערפל. לפתע שמעתי קול קר וגבוה ''כסה אותי''. זנב תולע רץ לעבר אדונו והושיט לו את גלימתו.
הלורד וולדמורט קם בשנית.
נ.מ: הארי
הוא חזר. אני לא מאמין. הוא קם.
''הושט את ידך זנב תולע'' אמר הקול הקר והגבוה של וולדמורט.
''הו, אדון... תודה... אדון...'' אמר זנב תולע, שעדיין היה על הרצפה, והושיט את ידו עם הגדם אל וולדמורט, אבל וולדמורט צחק שוב ''הזרוע השנייה זנב תולע.''
''אדון, אנא ממך... אנא...''
וולדמורט לקח את ידו השנייה והפשיל את שרוול גלימתו של זנב תולע בכוח עד המרפק.
הארי ראה שם קעקוע אדם בולט של גולגולת עם נחש מבצבץ מפיה, וזיהה אותו כאות האפל מאליפות העולם בקווידיץ'.
''זה חזר...'' וולדמורט אמר בשקט ''כולם ודאי כבר הבחינו בו... ועכשיו, נחכה ונראה... כעת נדע...''
הוא לחץ את אצבעו הארוכה והלבנה אל תוך הסימן שעל זרועו של זנב תולע.
הצלקת שעל מצחו של הארי ניצתה שוב בכאב מפלח, וזנב תולע פלט יללה נוספת; וולדמורט הסיר את אצבעותיו מהאות שעל זרועו של זנב תולע, והארי ראה שצבעו הפך שחור משחור.
וולדמורט הזדקף כשעל פניו הבעה של סיפוק אכזרי, הרים את ראשו, ושלח מבט סביב בית הקברות החשוך.
''כמה מהם יהיו אמיצים מספיק כדי לחזור כשירגישו בזה?" הוא לחש, נועץ את עיניו האדומות הבוהקות הכוכבים השמיים.
''וכמה מהם יהיו שוטים מספיק כדי לשמור מרחק?''
הוא החל לפסוע הלוך שוב מול הארי וזנב תולע, עיניו ממשיכות לסרוק כל העת את בית הקברות. אחרי כדקה הוא הביט שוב בהארי, וחיוך אכזרי עיוות את תווי פניו הנחשיים.
''הארי פוטר, אתה עומד על שרידיו של אבי המנוח'' הוא לחש ברוך, ''שהיה מוגל וכסיל... בדומה לאמך היקרה. אך בסופו של דבר, בשניהם היתה תועלת, לא כן? אמך מתה כדי להגן עליך כשהיית תינוק... ואני הרגתי את אבי, וראה כמה תועלת הביא לי במותו...'' וולדמורט צחק שוב. הוא פסע הלוך שוב, מביט סביבו תוך כדי הליכה, והנחש המשיך לנוע במעגל גדול על הדשא.
''אתה רואה את הבית ההוא שם על צלע ההר, פוטר? אבי חי שם, אמי, מכשפה שגרה כאן בכפר הזה, התאהבה בו. אבל הוא נטש אותה כשסיפרה לו מה היא... הוא לא אהב קסמים, אבי...
''הוא עזב אותה וחזר להוריו המוגלגים עוד לפני שנולדתי, פוטר, והיא מתה בלידה שלי, והשאירה אותי לגדול בבית יתומים מוגלגי... אבל אני נדרתי למצוא אותו... מצאתי דרך לנקום בו, בכסיל הזה שנתן לי את שמו... טום רידל...''
והוא המשיך לפסוע הלוך שוב, ועיניו האדומות מטיילות בין הקברים.
''תשמעו אותי, משחזר את תולדות המשפחה...'' הוא אמר בשקט. ''כמה רגשן נעשיתי... אבל הנה, הארי, הבט! המשפחה האמיתית שלי חוזרת...''
האוויר התמלא פתאום ברשרוש ואיוושה של גלימות. מבין הקברים, מאחורי עץ הטקסוס, בכל מקום מוצל, הגיעו קוסמים בהתעתקות. כולם עטו ברדסים ומסכות. ואחד-אחד הם התקדמו... לאט, בזהירות, כאילו הם מתקשים להאמין למראה עיניהם.
וולדמורט עמד בדממה, והמתין להם. ואז אחד מאוכלי-המוות נפל על ברכיו, זחל לעבר וולדמורט ונישק את שולי גלימתו השחורה.
''אדון... אדון...'' הוא מילמל.
אוכלי המוות שמאחורי עשו כמוהו; כל אחד מהם התקרב לוולדמורט על ברכיו, נישק את שולי גלימתו, ואז התרחק ונעמד, הצטרף למעגל הדומם שנוצר והקיף את קברו של טום רידל, את הארי, את וולדמורט, ואת הערמה המתייפחת והמפרכסת שהייתה זנב תולע. הם הותירו רווחים במעגל, כאילו הם ממתינים לאנשים נוספים. אבל וולדמורט, כך נראה, לא ציפה לנוספים. הוא הביט סביב אל הפנים בברדסים, ולמרוחת שלא הייתה שם רוח, דומה היה שאיוושה עולה מן המעגל, כאילו כולם רועדים.
*מעבר זמן לאחר הנאום של וולדמורט*
''כעת התר את כבליו, זנב תולע, והשב לו את שרביטו.''
_____________________________________________
היה לי הרבה חשק לכתוב, אז תהנו מפרק ארוך אחרי קצת זמן(:
840 מילים(:
YOU ARE READING
הארי ופרסי וטורניר הקוסמים המשולש
Fanfikce*גמור* אז אני מאוד אוהבת פאנפיקים שמשלבים הארי פוטר ופרסי ג'קסון, אבל אין הרבה בכלל של השנה הרביעית בהווגוורטס, שזה חבל, ואלה שכן יש לא גמורים. אז החלטתי לכתוב אחד כזה בעצמי. אני אשתדל לעלות פרק פעם ביום, אבל כנראה שלפעמים אני לא אספיק. מקווה שתהנו...
