השחר של אורדין

פרק 32 | נתבת הקסם

דלתות הזיגוראת נטרקות מאחורי, אני צועדת בחשש, חיילי הלגיון נועצים בי מבט. גם מאות התושבים המתגודדים בכיכר. אני בולעת את הרוק. הכרכרה של הסולטן עומדת דוממת מעברו השני של הכיכר. ליבי פועם בקצב מטורף. בשם כל גרמי השמים, אם לא הגנרל שיוציא אותי להורג יש סיכוי שאני אמות כאן ועכשיו. חלק ממני רוצה לסגת שוב לתוך הזיגוראת, רוצה להיכנס לשם - ולתת לכולם להתפזר ולצאת רק בעוד זמן רב, אבל מה זה זמן רב? אני מבינה שזה לא יכול לקרות. אם חיילי הלגיון יודעים שאני כאן, הם לא יעזבו את הפתח עד אשר אני אצא שוב.

הקהל מתלחשש "היא נתבת" אני שומעת את חלקם אומרים, "הקסם שחזר" אחרים מחייכים ומתחבקים. כיוון שהכניסה לזיגוראת מוגבהת מעט לעומת הרחוב, אני מסתכלת עליהם מלמעלה, אני יכולה לראות את הבעות פניהם רק כאשר הם מתבוננים בי. רק כרכרתו של הסולטן נמצאת בגובה עיני. הכרכרה - עטורה בבדים לבנים חצי שקופים וסרטים אדומים, מסתירה את יושביה.

לשמחתי לגיון הצדק לא מתקרב אלי עדיין, וגם אף קלע לא ירה בי חץ או יידה בי אבן. אם כך הם לא רוצים להרוג אותי או לפחות לא להרוג אותי היום. אני תוהה אם הייתי יכולה לעשות משהו במידה והם היו מנסים להרוג אותי, האם הייתי מצליחה למנוע את זה? האם הקסם שבגופי מספיק חזק להתנגד לכל כך הרבה חיילים? אנרגיה מתחילה למלא אותי, להרוות את צמאוני, ואט אט אני מרגישה טוב יותר, בטוחה יותר.

"נתבת!" אני שומעת קול קורא לעברי, אני מתבוננת לעבר התושבת הקוראת אלי, אני מזהה אותה, זוהי הרוכלת שראתה אותי ברחוב לפני שנכנסתי לזיגוראת. "נתבת, את יצאת מהזיגוראת, תוכלי להחזיר לנו את הקסם?" היא קוראת אלי.

 עיני התושבים המביטים בי כבויות, עייפות, אבל הם מביטים בי במין ציפייה שכזו, במין תקווה שביכולתי לתקן את כל הדורש תיקון. האם הם מאמינים? האם הם יודעים שיש קסם בעולם? 

האנרגיה רוחשת סביבי. אני נקרעת בין הצורך לשמור את הקסם לעצמי, לבין הרצון לתת להם תקווה. בין הרצון להגן על עצמי לבין הרצון לפקוח את עיניהם - להגיד להם - הנה - תראו יש קסם, הקסם לא נכחד, הוא קיים, הוא חלק מהותי ושריר מהעולם שלנו. 

אני מתבוננת שוב לעבר הרוכלת, עיניה מביטות בי - וידיה שלובות לפניה בתחינה. אין כאן פגומים, כל מי שכאן מסביבי הוא מושלם, נטול פגם, ועדיין כולם מייחלים לשובו של הקסם. 

רק לפני כמה רגעים כמעט נלקח ממני הקסם, כמעט נלקחה ממני יכולת הניתוב. פגומה או לא פגומה כאשר זה קרה לא הייתי מוכנה לוותר על היכולות שלי, והבטחתי כי אני אחזיר את הקסם. הבטחתי שאני אדאג לכך שהקסם יחזור לעולם שלנו - וזהו הצעד הראשון שעלי לעשות - עלי לתת לאותם אנשים המייחלים לקסם - לטעום ממנו.

אני אפקח את עיניהם - אני אתן להם לראות כמה הם בורים, בורים ועיוורים. אני מרגישה את האנרגיה שעוטפת את כולי, מפעמת בי ועומדת להתפרץ בכל רגע. אך כמו מתאגרף הקופץ את אגרופו, לפני שגילה שקרב חייו הסתיים בנצחון. כך גם אני, לאט לאט משחררת את הקסם, בוחרת אט אט לשחרר את השרירים התפוסים, להרפות.