נקודת מפנה

מורה מהלב

פרק 12-מורה מהלב

עומר התעורר מוקדם מהרגיל, כאילו גופו ידע שצפוי לו יום מיוחד. הלילה שעבר היה מלא במחשבות, בדמיונות ובמעט חששות – איך יהיה להיות מורה? איך הילדים יקבלו אותו? זה היה עולם חדש עבורו, אבל גם כזה שהוא חלם עליו במשך שנים.

הוא עמד מול המראה, לבוש בחולצה מכופתרת פשוטה בצבע תכלת, מכנסיים מחויטים ונעליים נוחות. ידיו חלפו על שיערו בעצבנות קלה, כאילו הן מנסות ליישר את הקווים המרדניים, אך מבפנים הוא ידע שזו לא המראה שתעשה את הרושם – זו תהיה הנוכחות שלו.

ליה נכנסה לחדר ברוגע שאפיין אותה, נשענת על המשקוף עם כוס קפה בידה. "אתה נראה מוכן," היא אמרה, חצי בצחוק, חצי ברצינות.

"אני מתרגש," הוא הודה, מבטו לא מש ממראה. "זה מרגיש כמו משחק הבכורה שלי, אולי אפילו יותר מזה."

היא צעדה לעברו, מניחה את ידה בעדינות על כתפו. "אתה תכבוש גם כאן," היא לחשה בחיוך. "לא צריך להיות כוכב בשביל להיות משמעותי – מספיק שתהיה אתה."

עומר הסתובב אליה, חייך ונשק למצחה. "תודה שאת תמיד מאמינה בי."

כשהגיע לבית הספר, הוא נעצר לרגע בחניה, מביט בבניין האינטימי עם הקירות הצבעוניים. זה היה מקום שונה מכל מה שהכיר, אך הוא הרגיש חיבור מיידי. החיוכים של הצוות שקיבלו אותו ליד דלת הכניסה חיזקו אותו. הילדים שחלפו במסדרון הביטו בו בסקרנות, חלקם מלחששים, אחרים מחייכים.

עומר עשה את דרכו לכיתה הראשונה שלו. זו הייתה כיתה קטנה, עם שולחנות עץ מסודרים בצורת חצי מעגל, ולוחות ציור שהמתינו בקצה החדר. עשרה ילדים ישבו מולו, עיניהם מלאות ציפייה. היו שם כמה מבטים חוששים, כמה מחייכים, ואחד או שניים שנראו משועממים מראש.

"שלום לכולם," הוא פתח בקול חם. "אני עומר, ואני כאן כדי לגלות אתכם ואת העולם שלכם דרך אמנות."

ילדה קטנה הרימה יד בהתלהבות. "זה אומר שנצייר הרבה?" היא שאלה, עיניה בורקות.

"המון," הוא ענה בחיוך רחב. "אבל לא רק. אנחנו גם נלמד איך להשתמש בצבעים ובצורות כדי לספר את הסיפור שלנו."

הוא חילק לכולם דפים, עפרונות וצבעים, וביקש מהם לצייר משהו שמייצג אותם – דבר שהם אוהבים או מקום שגורם להם להרגיש בטוחים. כשהם התחילו לצייר, עומר הסתובב בין השולחנות, מתפעל מהיצירתיות שניבטה מהדפים.

שמשות גדולות, פרחים, בתים מוקפים בעננים, אפילו מפלצת אחת – כל ילד הביא את העולם הפרטי שלו לדף. עומר מצא את עצמו מתמלא התרגשות. זה לא היה משחק של אלפי אוהדים, אבל זה הרגיש לא פחות חשוב.

אחד הילדים, ילד שקט עם שיער בלונדיני ועיניים חכמות, קטע את מחשבותיו. "ומה איתך, המורה? מה אתה תצייר?"

עומר חייך, הרים את אחד העפרונות ואמר, "אני? אני מצייר את החלום שלי. והוא קורה ממש עכשיו, בזכותכם."

בסוף היום, עומר יצא מהכיתה עייף, אך מלא בסיפוק עמוק. השקט של המסדרונות, שעת סיום הלימודים, איפשר לו רגע קטן לחשוב על מה שעבר היום. הוא התיישב על ספסל בחוץ, הוציא את הטלפון וחייג לליה.

"איך היה?" היא שאלה מיד, כמעט נושמת את התשובה יחד איתו.

"מדהים," הוא ענה, קולו מלא בהתרגשות. "ליה, זה באמת המקום שלי. אני מרגיש שזו הייתה הבחירה הנכונה."

ליה, בצד השני של הקו, לא יכלה להפסיק לחייך. "אמרתי לך, עומר. תמיד ידעתי שאתה לא רק כדורגלן – אתה מישהו שיכול לגעת באנשים, ואתה עושה את זה עכשיו. אני כל כך גאה בך."

הוא חייך לעצמו, מביט בשמיים שהתחילו להיצבע בגוונים כתומים-סגולים של שקיעה. "ואני גאה שיש לי אותך."

הוא קם מהספסל, מרגיש קליל יותר, חזק יותר, והלך לעבר רכבו. הוא ידע שזה היה רק היום הראשון, אבל כבר היה ברור לו – הדרך החדשה הזאת היא הדבר הכי נכון שהוא יכול היה לבחור.

תרימו לעומרררר🥹❤️