Little serving & Fake boyfriend

פרק 8

הגעתי לבית החולים, ניגשתי לקבלה ולאחות שהייתה שם. ״שלום, במה אוכל לעזור?״ היא שאלה. ״את יודעת איפה נמצא החדר של רונית שטרן?״ שאלתי. היא בדקה במחשב שלה. ״חדר 108. תעלי קומה למעלה, תפני ימינה ואז בהמשך המסדרון נמצא החדר. ״אוקיי. תודה.״ אמרתי ורצתי לחדר.

הגעתי אליו והתיישבתי בחוץ, מחכה שמישהו יצא משם. אחרי עשר דקות הרופא יצא. ״את אלינור?״ שאל. ״כן.״ עניתי. ״מה שקרה, זה שאימך, כשיצאה לקניות, נפגעה בתאונת פגע וברח.״ אמר. ״נ-נפגעה?״ גמגמתי. הרגשתי שעיניי מלאות בדמעות שמחכות להתפרץ.

״היה עד לתאונה שראה את אימך יוצאת מהסופר, וכשהלכה במעבר חצייה, נהג אחד נסע במהירות ופגע בה. הוא ברח כך שלא תפסו אותו.״ ״מה זאת אומרת לא תפסו אותו?! חייבים לתפוס אותו!״ קטעתי אותו. ״גבירתי, תרגעי בבקשה. המשטרה מטפלת בזה עכשיו. העד שראה את התאונה הביא את אימך לפה, וכרגע מוסר עדות במשטרה.״ המשיך.

״אני מבקש ממך לשבת פה ולהמתין לחדשות. כרגע אמך נמצאת במצב גרוע ואנחנו עושים הכל כדי להציל אותה.״ הוסיף וחזר לחדר. מצב גרוע? מה? התיישבתי חזרה והתקשרתי לנועה.

״היי אלינור, מה קורה?״ שאלה אך לא עניתי. הייתי משותקת. ״אלינור? הכל בסדר?״ שאלה בדאגה. ופה הדמעות כבר יצאו. אני חייבת אותה איתי. ״נועה... א-א-אני.. צריכה...״ גמגמתי, לא הצלחתי לומר לה כלום.

״היי, היי, אלינור, מה קרה? את מדאיגה אותי. הכל בסדר? איפה את??״ שאלה בהיסטריה. ״א-אני בבית החולים,״ ״חכי שם. אני באה.״ היא קטעה אותי וניתקה. חיכיתי לה שתבוא ואחרי רבע שעה היא הגיעה.

״אלינור, מה קרה?״ שאלה. היא התקרבה אליי וקמתי כדי לחבק אותה. נתתי לעצמי לבכות כמו שלא בכיתי אף פעם. בכיתי לכתף של נועה כשהיא מחבקת אותי חזק. ״ששש... די, אני פה. תספרי לי מה קרה.״ אמרה כשהתנתקנו מהחיבוק והתיישבנו. ״א-אמא ש-שלי.. ה-היא..״ עצרתי לרגע כדי לנשום. ״היא נפגעה בתאונת דרכים.״ אמרתי והתפרצתי שנית בבכי.

״זה הכל בגללי, אני אשמה. אני הייתי צריכה לעשות את הקניות האלו במקומה. אבל לא עשיתי והיא הייתה צריכה ללכת. זה קרה באשמתי.״ בכיתי לנועה. הרגשתי ממש אשמה. ״אלי, זה לא בגללך. זאת אשמת הנהג שפגע בה. את לא אשמה.״ נועה ניסתה לעודד אותי, אבל רק בכיתי יותר. ״די... אל תבכי.״ היא אמרה בקול רועד. לנועה קשה לראות אנשים בוכים כי היא בשלב מסויים תבכה גם.

שמעתי את הטלפון שלי מצלצל הרמתי את ראשי מנועה וראיתי מי זה. הצטערתי שבדקתי בכלל. ניתקתי, לא רציתי לשמוע אותו. שוב הטלפון צלצל, ושוב פעם זה היה תומאס. באתי לנתק אך נועה עצרה אותי. ״תעני לו, אולי זה חשוב. את יודעת שהוא לא ירפה.״ היא אמרה.

היא צודקת. ״מה אתה רוצה?״ עניתי בקול רועד. ״תגידי לי, את נפלת על השכל?!״ הוא צעק לי בטלפון. שיט! נזכרתי שהבטחתי לו את התרופות ובגלל מה שקרה שכחתי לקנות לו.

״איפה את לעזאזל?? אני מחכה לך ולא מבין למה את לא חוזרת, מה עובר עלייך? אני צריך את התרופות האלו!״ הוא המשיך לצעוק עליי. ״אני לא-״ ניסיתי להסביר אך הוא קטע אותי.

״לעזאזל איתך, אלינור! איפה התרופות שהבטחת לי?! מה אני עושה עכשיו? בואי כבר!״ הוא המשיך. מה חשבתי? שהוא דואג לי? הרי הוא חתיכת אגואיסט. הוא חושב רק על עצמו. מה שמעניין אותו עכשיו, זה רק התרופות המזורגגות האלה והבריאות שלו. לא אכפת לו מה איתי. ״אתה יודע מה, תומאס? לך תזדיין.״ אמרתי לו רועדת וניתקתי. שוב הדמעות לא עצרו מלרדת.

״מה הוא אמר?״ נועה שאלה. ״זה לא משנה. אני לא רוצה לדבר עליו.״ השפלתי את מבטי לריצפה. איך הוא יכול להיות כזה חסר רגשות? בהתחלה חשבתי שהוא דואג לי כי נעלמתי, אבל על מי אני עובדת, הוא רק רצה את התרופות שלו. התחרטתי כל כך על זה שבכלל עניתי לו.

אחרי שעתיים שאני ונועה יושבות בחוץ ומחכות לחדשות מהרופא לגבי אמא שלי, הוא יצא. על הפנים שלו היה מבט מאוכזב. אוי לא, בבקשה שזה לא מה שאני חושבת.

״אלינור,״ הוא קרא לי ועצר כדי לקחת נשימה עמוקה. ״אני ממש מצטער, עשינו ככל יכולתינו אבל לא הצלחנו להציל אותה. לצערי אמך מתה.״ אמר.

״לא, לא, לא!״ צעקתי עליו. ״מה זאת אומרת היא מתה?״ שאלתי בוכה. ״היא לא יכולה למות...״ אמרתי. ״היא לא יכולה...״ לחשתי בוכה. נפלתי על הרציפה, בוכה את הנשמה שלי. היא כל מה שנשאר לי, אני לא יכולה לאבד גם אותה.. נועה התקרבה אליי וחיבקה אותי. ״אני מצטער.״ הרופא אמר ועזב את המקום. מה אני אעשה עכשיו?