Patient №119 (Harry Styles AU)

2

היום לבדיקה שלי הגיע. הייתי ממש צריכה להכריח את עצמי לקום מהמיטה הבוקר.

ניסיתי לשכנע את אמא שלי לתת לי לבטל את הפגישה - אבל היא סירבה. אבא שלי בסדר עם כל בחירה העיקר שלא יזכירו את הואגינה שלי.

"בריט, שולחן אחרון ואז תוכלי לצאת." מרקו אומר ואני מחייכת, לוקחת את התפריטים והולכת לשולחן שיושבים בו זוג, בשנות ה30 לחייהם, שנות ה20 המאוחרות.

"שלום, השם שלי זה בריט. מה אוכל להביא לכם?"

"טיילור מה את רוצה?" הבחור שואל, לוקח את התפריטים ובעדינות מושיט אחד לדייט שלו.

"אמ... צ'יזבורגר וקוקה קולה בבקשה."

"אני אקח אותו הדבר." הבחור מהנהן, מחייך. יש עליו ג'קט עור והשיער החום שלו עבה ומשוך לאחור.

הילדה היא ההפך הגמור ממנו. היא נראית קלאסית בסיגנון וינטאג'.

"אני אחזור עם הארוחות שלכם." אני מהנהנת בזמן שאני הולכת בחזרה לאחור, מניחה את הכרטיס למעלה כדי שהטבח יבשל את זה.

אני בודקת את השעה, 4:25. אני מביאה לזוג את האוכל שלהם לפני שאני משתחררת, אומרת לכולם להתראות והולכת אל המכונית שלי.

אני מחליקה למושב הנהג ולוקחת את הזמן שלי לנסוע למשרד מאחר ויש לי 30 דקות או יותר.

אני מקווה שזה לא מביך. אלוהים אני מקווה שלא. אני מקווה שהם יגידו שאני בסדר וישלחו אותי מבלי להביט בי.

אני נכנסת אל המשרד של הרופאים, מושכת את התיק איתי בזמן שאני נכנסת פנימה.

המקום מריח כמו כפפות מגומי וזה כ60 מעלות כאן. אני הולכת אל הדלפק ואישה מברכת אותי עם חיוך.

"שלום, אני מירנדה. את כאן לפגישה?"

"כן, בריטני קולינס." אני אומרת והיא מקלידה במחשב שלה. היא האישה שדיברתי איתה בטלפון באותו היום.

"אה כן, רק תשבי שם." היא אומרת ואני מהנהנת, מודה לה לפני שאני מתיישבת בכיסא אפור. אני רוגזת, מקשיבה לקליק העדין של השעון בחדר הריק.

זה בטח קרוב לשעות הסגירה.

אני מקווה שזה לא יקח הרבה זמן. אני גם מקווה שהם לא יכניסו לי מחטים או שיצטרכו דם. או משהו.

יש לי פוביה (-פחד) מוזר ממחטים. בכיתי כל כך כשהייתי קטנה כשקיבלתי זריקות אבא שלי היה צריך לשכב מעליי.

דם אמור להישאר בגוף ושם שלי ישאר - ברצון לב בכל מקרה.

"גברת קולינס."

"המ?"

"דר סטיילס יראה אותך עכשיו." מירנדה אומרת ואני מביטה בשעון, 10 דקות עברו, וואו.