Patient №119 (Harry Styles AU)

7

"מתי חזרת הביתה?" אמא שלי שואלת בזמן שאני הולכת בישנוניות אל המטבח והיא מכינה ארוחת בוקר.

"סביב חצות. איבדתי את תחושת הזמן, אני מצטערת."

"את בת 17 בריט. אני באמת לא רוצה להציק לך אבל יש לך כללים ואני רוצה שאת עדיין תכבדי אותם."

"בסדר אמא, אני מצטערת." אני אומרת והיא מנשקת את המצח שלי.

"אני חייבת ללכת, אבא שלך עזב לשדה התעופה."

"רגע מה?"

"הטיסה שלו זזה, בסוף הוא צריך לעזוב היום."

"הו... הלוואי שיכולתי להגיד לו להתראות." אני מקמטת את מצחי והיא מחייכת, מנשקת את המצח שלי פעם אחרונה לפני שהיא הולכת לרכב שלה ועוזבת.

אני אוכלת את הביצים (- תזהרי שהארי לא ישמע אותך יבוגדת כמעט כמו טל מוסרי) ואת הטוסט שהיא הכינה, חיוך טיפשי התפשט על פניי בזמן שנזכרתי איך הארי נישק אותי. אלוהים אהבתי את זה.

אני אוחזת בטלפון שלי ורואה שהארי שמר את המספר שלו בטלפון שלי ושלח לי הודעה.

H- היי בייב

אני- היי הארי :)

H- איך היום שלך?

אני- רק התעוררתי

H- הו, סליחה חהחה

אני- איך בעבודה?

H- בסדר, פספסתי את ארוחת הבוקר ואני אולי גם לא אוכל ארוחת צהריים כי העבודה מאוד עמוסה

אני- זה לא טוב. מה אתה אוהב לאכול?

H- אותך ;)

אני- אוכל אמיתי אידיוט

H- בסדר, אני אוהב אוכל סיני, למה?

אני- בלי סיבה ;)

|הארי|

אני מניח את הטלפון שלי על השולחן בזמן שקוראים לי לפגישה נוספת של מטופלת.

"שלום גברת סמית'. מה הבעיה?"

"אה... יש לי הרגשה מוזרה כמו שריפה." היא אומרת בזמן שהיא משיבה את עצמה על מיטת הבדיקה.

"שכבי ואני אבדוק אותך." אני אומר והיא מהנהנת, נשכבת אחורה.

אני מוצא את העבודה שלי קשה ביותר לאחר שפגשתי את בריט. אני מרגיש כאילו אני בוגד בה בכך שאני נוגע בנשים אחרות – אפילו כשאנחנו לא ביחד. אבל אף פעם לא הרגשתי את זה עם טיילור, אף פעם לא הרגשתי אשם.

"נראה שיש נפיחויות וחבורות אדומות. אני חושב שיש לך מחלה כלשהי אבל זה יכול גם להיות תגובה." אני אומר והיא נראית דואגת בזמן שאני מוריד את הכפפות מהידיים שלי ושוטף אותם טוב.