Patient №119 (Harry Styles AU)

8

חודש אולי? לא עבר כל כך הרבה וכבר אני מחבבת אותו. לא אני לא. אני רק מחבבת את מה שהוא. לא אותו כאדם. זה לא יכול להיות.

"מתוקה..."

"מה אמא?"

"הדגנים לא הולכים למקרר," היא אומרת ואני פותחת את המקרר, מבחינה בכך ששמתי את הדגנים במקרר ואת החלב בארון.

אני נאנחת, מחזירה אותם למקום שלהם ואוכלת את הדגנים שלי, מבחינה בכך שלקחתי מזלג ונאנחת שוב.

"למה את נראית מוסחת כל כך? אולי לא כדאי שאעזוב..."

"לא אמא זה בסדר. את הולכת לשבוע של בנות. מגיע לך את זה. אני בסדר." אני מושכת בכתפיי והיא מברישה את השיער שלי, מנשקת את מצחי.

"בסדר מתוקה. אני אוהבת אותך," היא אומרת בזמן שהיא אוחזת במזוודה שלה ויוצאת מהדלת.

עבר כשבוע מאז הפעם האחרונה שראיתי את הארי והוא לא סימס בחזרה או התקשר אליי. אני יודעת שזה דבר טוב שהוא לא אבל עמוק בתוכי אני מתפללת שהוא כן.

אני מסיימת את הדגנים שלי והולכת אל החדר שלי, נשכבת על המיטה שלא עזבתי הרבה. (-כאילו היא לא יצאה מהמיטה שלה הרבה מאז)

אני אוחזת בטלפון שלי, הבטן שלי מתמלאת עם פרפרים, מקווה שהארי סימס לי. אני לוחצת על המסך ואני מרגישה את העיניים שלי מתחילות לדמוע כשכל מה שאני רואה זה את התמונה של מסך הנעילה שלי.

אני מחליקה את האצבע שלי על המסך ונכנסת לטוויטר כדי להעביר את הזמן. אני נזכרת שעקבתי אחרי הטוויטר של הארי ביום הראשון שפגשתי אותו.

בריטניקולינס: אני בהחלט אשמח לחיבוק וללימונדת תותים.

אני סוגרת את הטוויטר שלי לאחר שאני שולחת את הציוץ ואני מתרפקת על החולצה של הארי שהוא נתן לי לשאול לאחר שנשארתי אצלו ללילה. החולצה של קיס.

אני באיטיות נרדמת בזמן שכמה דמעות נופלות מעיניי. כל אחת מהן אבודה בדיוק כמוני.

-

*דינג*

"המ?" אני מתיישבת, מרימה את הטלפון שלי ורואה שיש לי הודעה מהארי, מעירה אותי במהירות בזמן שאני מתיישבת ישר כמו ברק.

H- תסתכלי במפרסת הקדמית שלך

מה?

אני במהירות נעמדת, הולכת דרך הבית שלי אל הדלת הקדמית. זה בטח חצות עכשיו – ישנתי הרבה זמן.

אני פותחת את הדלת ואני מתנשפת, הגרון שלי מתהדק כשאני רואה את הארי בקצה מדרגות המרפסת עם זר ורדים ולימונדת תות ביד השניה.

"אמרת שרצית לימונדת תות אז... הבאתי לך אחת." (-קמצן נודרת,, קשה להביא יותר מאחד??) הוא אומר בזמן שהוא מתקדם אליי באיטיות.