18

9K 449 255
                                    

״מה?!" אני צועקת – אני לא יודעת אם להיות עצבנית או מצוברחת.

"רק בבקשה בואי הביתה. אבא שלך כאן," היא אומרת ואני נוהמת, מנתקת ולובשת את הבגדים שלי.

אני יוצאת מהדלת ומתקשרת למונית, נכנסת ונוסעת אל הבית.

אמא שלי יכולה להיות כל כך מתוקה לפעמים אבל גם חתיכת כלבה – היא תמיד חייבת להגיד את המילים האחרונות ותמיד חייבת להיות צודקת. ואם מתעסקים עם העולם המושלם והקטן שלה היא מתחרפנת.

אני מגיעה לבית ונכנסת בזמן שאמא שלי ואבא שלי צועקים יחד במטבח. אני נכנסת למטבח והם מפסיקים לצעוק.

"מה הולך? ואני רוצה את האמת משניכם." אני דורשת ואמא שלי מושכת באפה.

"תשבי מותק-"

"לא! אני לא אשב," אני אומרת והיא מושכת באפה בזמן שהיא יושבת בשולחן המטבח ולוקחת חפיסת טישו ואבא שלי משלב את ידיו בזמן שנעמד בדלפק.

"בגדתי באמא שלך. אנחנו נפרדים. נפרדנו כבר אבל לא רצינו להודות בזה-"

"רצינו לסדר את הדברים בשבילך יקירה," אמא שלי קוטעת ואני נושכת את הלשון שלי.

"אמא שלך אשמה כמו-"

"גם אני בגדתי בו." אמא שלי מודה והלסת שלי נשמטת. "אני כל כך מבוישת אבל כמו שאבא שלך אמר, אנחנו נפרדים."

"אז אחרי שאנחנו מתגרשים אני עובר לפלורידה. אני רוצה שתבואי איתי וככה גם אמא שלך רוצה. יש שם קולג'ים נהדרים ו-"

"בסדר רגע," אני אומרת בזמן שאני מרימה את היד שלי להשתיק אותו. "קודם אתם מודים ששיקרתם, לא רק לעצמיכם, אבל לי. אתם טוענים שאתם עוקבים אחרי אלוהים אבל הנה אתם שניכם חוטאים בכך שאתם בוגדים אחד בשנייה ומשקרים! ואת כמעט הרגת אותי ואתה פשוט רוצה שאני אעזוב הכל ואעבור לפלורידה איתך?"

"מתוקה—"

"לא!" אני צועקת ושניהם מביטים בי. "אנחנו כבר לא משפחה אפילו – אני לא יכולה לסמוך על אף אחד מכם שוב," אני אומרת בזמן שאני הולכת אל החדר שלי.

אני לוקחת את הקיטבג והמזוודה שלי ודוחפת לשם כל בגד שיש לי וכל דבר חשוב שיש לי.

"מה את עושה מתוקה?"

"אני עוזבת!"

"את לא יכולה-"

"כן אני יכולה!" אני צועקת וגורמת לאמא שלי לעמוד אחורה לאבא שלי. "אני בוגרת עכשיו ואתם לא יכולים להגיד לי מה אני יכולה לעשות ומה אני לא יכולה."

אני מתעלמת מהעובדה שאמא שלי ואבא שלי מתחננים וסוחבת את הדברים שלי לבחוץ וזורקת אותם לתא המטען ואל תוך המכונית שלי.

"אם- אם את עוזבת את לא מורשית לחזור!" אמא שלי צועקת במטרה לפגוע בי אבל אני רק צוחקת.

"אני לא אחלום על זה," אני אומרת כשאני טורקת את הדלת ונוסעת הרחק מכל זיכרון ילדות מכל רגש שבתוך הבית הזה.

Patient №119 (Harry Styles AU)Where stories live. Discover now