פרק 51

2.3K 181 6
                                    

״מה את רומזת?״ אני שואלת בחקיקת שיניים ומסתכלת עליה בתדהמה.

היא שותקת ומביטה בי.

״שרה את חושבת שאני אובדנית?״ אני שואלת בחוסר אמון הפעם ישר ולעניין.

היא שותקת ומביטה בי.
פניה לא מביעות חרטה או כוונה כלשהיא שתסביר את דבריה.

אני לוקחת את שתיקתה כהסכמה ומתפנה מהמקום.

״עלמה חכי, זאת לא הייתה כוונתי.״ היא לפתע אומרת ואוחזת בידי, עוצרת בעדי לצאת מהמקום שגורם לי מחנק.

לא ברור לי אם המחנק שבגרוני נובע מהדמעות שעומדות לפרוץ החוצה או בגלל העצב הגדול שמתחולל בי.

הכל יותר מדי בשבילי..

המוות שלהם הרס אותי נפשית וכדי להשתקם אני נוסעת למשפחה היחידה שנותרה לי, עוזבת הכל מאחורי בלי להביט אחורה.
וככה הם תוקעים סכין בגבי?

אני הולכת לאורך המזדרון, יוצאת בסערה מדלתות המקום כאשר חנה מסתכלת כמו משוגעת אך אני מתעלמת, מתעלמת מסבתי שקראה בשמי ומשרה שרדפה אחרי ללא הרף.

אני תופסת מונית אומרת לנהג את הכתובת ומסתכלת דרך החלום על העצים והבתים המטושטשים מהמהירות שבה הנהג נוסע.

בזמן הנסיעה אני דנה ביני לבין עצמי אם הייתי צריכה להגיב ככה, אולי הייתה בה כוונה טובה או מסר כלשהו ושפטתי אותה לא נכון?
אבל אני מיד מבטלת כל אפשרות להתנצל או לחזור.

אני מגיעה לפתח הבית
חושבת לעצמי שכרגע במצב הנוכחי אין לי מה שיגרום לי להרגיש יותר טוב.

אני נכנסת למיטה מתכסה עד מעל הראש ומחכה שהמזרן יבלע אותי עד הקרשים.

זמן מה עובר ואני נרדמת.
יש צילצול בדלת.

בהתחלה אני מלמלת משהו לסבתא שתפתח אבל אז אני קמה כאשר אני נזכרת שיכול להיות שעוד לא חזרה, כי אם הייתה חוזרת (סביר להניח) שהייתה מלטפת את ראשי ובודקת לשלומי. אך זה עוד לא קרה.

אני גוררת את רגלי על הרצפה, משפשפת את עיניי עם פרק כף ידי.

אני עייפה, העיניים שלי כבדות כאילו יש לי על העפעפים משקולות.

אני עומדת על קצות האצבעות וממציצה בעינית של הדלת, למרות שאין צורך בכך. גובהי מגיע בדיוק לעינית בלי שארים את ראשי יותר מדי.

אני מכווצת את עיני בכדי לראות יותר טוב אבל לא מזהה את הדמויות הנשקפות דרך העינית.
אני רואה בחורה בגבה אל הדלת ולידה גבר גבוה, הם מסתובבים במקומם בחוסר סבלנות.

אני פותחת את הדלת ...

המשך יעלה בערב ❤️

עלמה - AlmaWhere stories live. Discover now