עלמה - Alma

פרק 5

התעוררתי בבוקר כאימי מלטפת את ראשי וקראת בשמי כמה פעמים.
"קומי עלמה את מאחרת" היא אמרה והמשיכה לטלטל את כתפי.
"מה השעה" שאלתי בקול עייף מתה לישון עוד 5דקות.
"9:37" היא אמרה והתעוררתי רישמית . קמתי בזריזות מהמיטה צחצחתי שיניים החלפתי בגדים לקחתי את המודעות עם תיק בית הספר ויצאתי לתחנת האוטובוס.
כשהגעתי לתחנה סבלנותי פקעה אז החלטתי לוותר וללכת ברגל .למרות שלא עברו יותר מ-5 דקות מאז שהגעתי לתחנה אבל כל דקה נראתה כמו שעה והצרחות של המורה הנוכחית בשיעור הדהדהו באוזני מה שרק הגביר את קצב ההליכה שלי.
נכנסתי בשער רצה לעבר המבנה שלי ,מתקדמת בצעדי ענק לעבר הכיתה ונעמדת מול הדלת. שמתי את ידי על החזה כאילו שזה יעזור לסדר את קצב נשימותי הלא סדירות.
כשנכנסתי לכיתה המורה ללא הפסקה צעקה ונזפה בי על שאני ילדה לא אחראית ואם זה לא מספיק בכנה אותי מול כל הכיתה על החומר הנלמד מהשיעור הקודם אבל למזלי הקשבתי טוב בשיעור הקודם ואת שיעורי הבית עשיתי אז שלהשפיל אותי בפני כולם לא הצליח לה.
כשההפסקה הגיעה החלטתי להשאר בכיתה להניח את הראש על השולחן ולהשלים עוד 10 דקות של שעות שינה.
כמה שניות לאחר שהנחתי את ראשי על התיק ששימש בתור כרית שני נכנסה לכיתה עם נועה עדן ונופר. והנה החקירות התחילו.
"לאן נעלמת אתמול?" אמרה עדן ושני השלימה אותה בטון יותר כעוס ונוזף "את יודעת איך דאגנו לך? התקשרנו ללא הפסקה חשבתי שקרה משהו!" היא נאנחה בסוף ברוגז והתיישבה על השולחן שהתכוונתי לנמנם בו.
"סיימת?" שאלתי מגחכת למראה הפרצוף המודאג שלה.
"זה נראה לך מצחיק?" היא שאלה בכעס ואני הסתכלתי על שאר הבנות שהסכימו איתה.
"טוב את יכולה להגיד לנו לאן נעלמת אתמול?" שאלה נופר חסרת סבלנות.
"אבל זה לא יוצא מהפה שלכן" אמרתי והרמתי את הראש מתפקסת על עצמי.
הבנות הנהנו להסכמה בצורה מוגזמת כאילו זה אמור להיות ברור מאליו.
"אוקי אז בזמן שרקדנו נצמד אלי איזה מישהו אחר כך הוא לקח אותי לבר שתינו ומאז אני לא זוכרת כלום.בבוקר שהתעוררתי קמתי במיטה שלו וברחתי הביתה ורק אחרי שהגעתי הביתה שמתי לב ששכחתי את הטלפון אצלו בגלל זה לא עניתי וגם איחרתי לבית ספר" אמרתי מספקת להם את הפרטים שהן רוצות ומתעצבנת לקראת הסוף.איך אני מחזירה אלי את הטלפון לעזאזל?!
"התעוררת במיטה שלו?" שאלה נועה בפליאה.
"כן" עניתי בשקט במבט נבוך לא מתגאה במה שקראה שם.
"שכבתם?"שאלה שוב נועה אך הפעם נראת יותר סקרנית מצפה שאספר לה הכל עד הפרט הכי זעיר שיש.
"אני לא זוכרת".
"מה זאת אומרת לא זוכרת?" והנה תורה של שני לנזוף בי.
"אני לא זוכרת כלום אחרי ששתינו".
"רגע.. התעוררת עירומה?" שאלה נופר מבינה בכל הסיטואציות האלה. אני לא שופטת אבל נופר היא מהבנות שאוהבות להשתעשע ללא מחויבות.
עוד לא הספקתי להגיב ועדן השיבה לה "זה לא קשור הוא יכל להלביש אותה באותה מידה שהפשיט אותה היא הייתה שיכורה". ומשהו במה שאמרה התחיל לחלחל לי.
"את גם לא זוכרת אם עשיתם את זה עם הגנה" אמרה נועה בייאוש ואכזבה.
הסתכלתי על שני מחכה שתתן את דעתה בנושא. האמת שפחדתי מהתגובה שלה לא רציתי שתנזוף בי.ידעתי שלא הייתי בסדר וחסרת אחריות.
היא שתקה ונתנה לי חיוך מנחם עם חיבוק מוחץ שהייתי צריכה.
והדמעות עשו את שלהן במורד לחיי.
הבנות הסתכלו עלי ברחמים.
"ומה אם אני בהיריון?" שאלתי את מה שישב לי על הלב. הן שתקו אבל אז שני התרחקה קצת ממני אך עדין מחבקת ,מסתכלת לתוך עיני ואומרת כמו אמא דואגת "יהיה בסדר".
קל להגיד ׳יהיה בסדר׳ אבל מה יקרה אם אני יכנס להיריון?, אני לא יודעת מי הוא ?בן כמה הוא? איפה הוא לומד? או אם כבר עובד ומה אם יש לו איידס? הרי בטוח שזאת לא הפעם הראשונה שהוא לוקח מישהי אליו הביתה ומשכיב אותה.
במשך היום זה העסיק אותי אבל לא נתתי לזה להיראות כלפי חוץ .הראתי שאני שלווה ונינוחה .חוץ מבשיעורים שבהיתי בנקודה לא ברורה וחשבתי על זה.
יצאתי בסוף היום מכיתה זוכרת שיש לי עוד מודעות לתלות . שני עדן נופר ונועה חיכו לי בשער .כמובן שלא סיפרתי להן על הבעיות הכלכליות שלי בבית אז שיקרתי שאני רוצה להיות עצמאית שמרוויחה את כספה לבד מה שהיה בזה קצת אמת. בכל מקרה הן הבטיחו שיעזרו לי לתלות את המודעות.
התקדמתי אליהן ויצאנו סוף סוף מבית הספר מתקדמות לשכונת ׳עשירים׳ שם הן גרות.
נועה נופר ועדן הן תאומות לא זהות שלושתן לומדות ביב׳2. שני גרה גם בשכונה הזאת. כשהכרתי אותה לא סבלתי אותה כי שפטתי אותה שהיא ילדת ׳שמנת׳ שמבקשת כל דבר מההורים ומקבלת אבל אז כשהכרנו לעומק גיליתי שהיא לא בדיוק כמוהם .וכך היה גם עם השלישייה.

"למה דווקא בשכונת ׳עשירים׳?" שאלה עדן .
"כי הם משלמים הכי טוב" אמרתי מגחכת ושני הצטרפה אלי.
"אז את רומזת שאנחנו בזבזנים?" שאלה בגיחוך וציניות נופר.
"אפשר לומר" אמרתי לא רוצה לפגוע בהן.שלא יחשבו שזה היה מכוןן אליהן.
תלינו את המודעות ברחובות שהכי קרובים לביתי וחזרתי הביתה כשנפרדתי מהן מודה להן על העזרה. אני בטוחה שאם הן לא היו עוזרות לי היה לוקח לי שעות.
הגעתי הביתה הורדתי את בגדי בחדר האמבטיה והתקלחתי מורידה מעצמי את כל הלחצים שהתבצרו לי במשך היום.
הכנתי את שיעורי הבית מהר , מסיימת מכינה מערכת למחר והולכת למטבח מבשלת ומסדרת את הבית .משתדלת כמה שיותר להקל עליהם.
נכנסתי למיטה במחשבות על ההוא שהתעוררתי אצלו במיטה. לעזאזל שיצא לי מהראש. אני מקווה לא לפגוש אותו יותר שלא תווצר מבוכה בינינו ושלא יזכיר לי את מה שעשינו .מצידי אפילו שישאיר את הטלפון אצלו.שימכור אותו. לא אכפת לי.
גיחכתי רק מעצם המחשבה שימכור את הטלפון יש לו הכל. השעון שעל היד שלו שווה יותר מהטלפון.
ולבסוף ככה נירדמתי שוב פעם חושבה עליו. על האדיוט הזה.