~נקודת מבט של לי~
נמאס לי כבר מהביצפר הזה!! רוצה לעוף מפה כבר שיותר מהר. הלכתי לחדר תרבות (ישלי את המפתח מהחדר כי אני שם קשורה לכל מה שקשור להשאלת ספרים ובכללי), נכנסתי וסגרתי את הדלת אחריי. נישכבתי על אחד הפופים שהיו שם והתחלתי פשוט לבכות. עוד היום אני מבקשת מאמא שלי להעביר אותי ביצפר, אין לי כוח כבר לכל החרא הזה שעושים פה, אני רק רוצה חיים פשוטים שיש לכל ילדה או נערה (מה שזה לא יהיה) פשוטה ובלי שום סיבוכים שחייבים לתקוע באמצע החיים! אני לא רוצה לעבור את זה, אני לא רוצה להסתגר בבית בגלל השמועות אבל אני גם לא רוצה לספוג את כל, אני גם עם רגשות ואני גם יכולה להיפגע ממלא דברים שטותיים. אחרי כמה דקות של מחשבות לקחתי את הפלאפון שלי ושלחתי לדן הודעה
"דן אני חייבת אותך דחוףףף, בוא לחדר תרבות בבקשה"
זה הראה לי שהוא קרא את ההודעה, אחרי כמה דקות היו דפיקות בדלת והבנתי שזה הוא, קמתי לדלת פתחתי וחזרתי לפוף והוא סגר אחריו
"לי!!!! אני לא מאמין לכל זה!!! אתם באמת שכבתם?????"
בגלל מה ששמעתי ממנו התחלתי עוד יותר לבכות
"לא דן!! ככה אתה מכיר אותי?? ועוד אתה ושירן הייתם בבית בזמן הזה!"
"דיי חיימשלי תפסיקי לבכות מצטערר"
הוא נשכב לידי וחיבק אותי ואני המשכתי לבכות
"לא יכולה!!! אני רוצה לעוף מפה כמה שיותר מהרר בבקשה!!"
"את לא עפה משום מקום, את יודעת שאמא בחיים אל תעביר אותך"
"מה אכפת לי אני ישכנע אןתה, אני פה לא נשארת!"
"לי תירגעי נסיכה שלי"
"אני רגועה"
"ממש"
"טוב דיי לעצבן אותי עוד יותר"
"חחחח פוסטמה, לבד הודת שאת עצבנית"
"חח דיי טוב שוש! תן לבכות"
"ממש נראלך שאני אתן לך לבכות"
"אתה מעצבן"
"אל תדאגח השנאה בינינו הדדית"
"חח דן, אתה אח מושלם! אני באמת שונאת אותך וכיף לי שזכיתי באח מפגר כמוך"
"גם לך לא חסר פיגור חמודה"
"עובר בגנים"
"ממי בדיוק?"
"משניהם, כאילו שחסר לך ממי להשאיל תפיגור"
התחלנו לצחוק ובאמצע שמעתי מישהו מנסה לפתוח את הדלת.
