Freedom || L.S

Chapter 1:

Louis' p.o.v:

אני ולוטי מחליפים מבטים תוהים, אני משער שעוברת במוחנו אותה המחשבה; מה זאת אומרת ''הממלכה שלי''?
הבחור כנראה מבחין במבטים התוהים שאנחנו מחליפים, מאחר והגיחוך הלועג שלו נשמע ברקע, מבטינו מיד עוברים אליו, מוצאים אותו מניח את ידיו על ברכיו הכפופות במעט וראשו מורכן, גבו עולה ברעד ואני משער שהוא צוחק ללא קול. "אל תראו כאלה... כבדים," הוא אומר, משתהה בבחירת המילה, מזדקף וצועד לכיוונינו, מניח את ידיו על כתפינו ודוחף אותנו לכיוון ספות העור, אנחנו מתיישבים מאחר ומפעיל לחץ על כתפינו הפועמות בכאב בלאו הכי.

"לשאלתך, אני לא אקסל; אקסל זה אבא שלי." הוא אומר, בוחן את הבעות פנינו, אני לא יודע מה עם לוטי, אבל ארשת פניי אדישה למרות שאני מנסה להביע כל רגש אחר. "אני דמִיאַן, הבן שלו." הוא ממשיך, אני פותח את פי במטרה לומר דבר כלשהו, אולם שיעול עולה במעלה גרוני ומבעיר אותו בלהבות. "איך זיהית אותנו?" אני שואל בקול חנוק לאחר שהשיעול שוכח, מכחכח בגרוני ומחכה שאוכל לנשום נקי. הוא מחייך חיוך יודע כל, חיוך שהארי נהג לחייך; אני זוכר איך חייך זאת כששאלתי איך הוא יודע את שמי, ביום הראשון; אני זוכר שחייך אותו גם כששאלתי מה יהיה העונש; ובעצם בכל שאלה ששאלתי הוא חייך את אותו החיוך; אני זוכר איך שפתיו נמתחו לקו העקום הזה וגרמו לו להיראות יפה, יותר מאשר פשוט.

אני מנער את ראשי, יוצא מבועת הזיכרון שלי על הארי ונוזף בעצמי על כך שהעזתי לחשוב עליו חרף כל שעשה לי. "זה קל," דמִיאַן אומר, נשען אחורה על הספת יחיד עליה הוא יושב, משלב את ידיו ומותח את רגליו, מפסק אותן ונראה נינוח; הישיבה הזו מקנה לו מראה של בעל הבית; מראה של שולט. "אמרתם שאתם הילדים של ג'ואנה; היא אמרה לאבא שלי לפני זמן מה שלואי נעלם לה - מכאן הבנתי שאתה אותו לואי שנעלם לה. אבל עלייך," הוא מסתכל על לוטי, קולו דועך וגווע באוויר. "עלייך מעולם לא שמעתי -כאילו, אני לא- אבל אולי אבא יידע מי את." הוא אומר, קולו הולך ונעשה אגבי יותר ויותר, הוא מסיים במשיכת כתפיים אדישה ונשען קדימה כדי לקחת שלט של ''PS4'' מהשולחן. אני מעביר את מבטי ללוטי, מוצא אותה בוהה בריכוז בנקודה בשולחן עם רגליי העץ, אולם המשטח שלו עשוי זכוכית נקייה ללא רבב. "אהמ, דמיאן?" אני שואל, גורם לו להעביר אלי את מבטו השואל והמעט כועס, כנראה מאחר ואילצתי אותו לעצור את המשחק האלים ששיחק. "איפה נוכל להתקלח? ואיפה נישן?" אני שואל, מפחד שאולי ארגיז אותו אם אשאל יותר מידי או אחפור יותר מידי. "חפשו בקומה השנייה; החדר שלי נמצא שם ובסמוך לו יש עוד כמה חדרים ריקים." הוא אומר, משהו בקולו מצביע על סלידה; כאילו לא מרוכז כלל במה שקורה סביבו.

אני מביט בלוטי שוב, רואה שהיא כבר נעמדה ומחכה לי. אני נעמד גם, לוקח את המזוודות אחרי וגורר אותן עד שמגיע לגרם המדרגות. אני אוחז בתחתית המזוודה הוורודה, מוריד את הידית ואוחז בקטנה יותר, מנסה להרים אך הניסיון נוחל כישלון. לאחר עוד כמה ניסיונות כושלים לוטי עוזרת לי להרים את שתי המזוודות לקומה השנייה, אנחנו מועדים כמה וכמה פעמים במעלה המדרגות, כשמגיעים למעלה רואים את דמיאן עומד בשילוב ידיים. לבי מדלג על כמה פעימות, איך הגיע לכאן מהר כל כך? הקומה השנייה חשוכה במעט, כך שצל מוטל על מראהו ושותל פחד בלבי, הדואג להזרים אותו לעורקיי ולנימיי, אני משער שאני לבן כסיד; כאילו אני רואה זה עתה רוח רפאים. אבל זה יותר גרוע; דמיאן נראה כמו הארי לרגע; שיערו המגיע עד כתפיו זהה לשל הארי, רק ששיערו של דמיאן הוא בלונדיני מלוכלך ומתולתל במעט, עיניו חומות עם נגיעות ירוקות, שריריו וגודל גופו מתאים להארי, הכל בו דומה להארי מתחת לצל המאיים המוטל עליו, עד שצועד קדימה, ואני מזכיר לעצמי שזה דמיאן, שהארי לא יבוא לקחת אותי, שהארי לא יודע איפה אני.

דמיאן צוחק בשעשוע, אולם אני לא מבין מה משעשע כאן, אני מפנה את מבטי אל לוטי, רואה את הקימוט בין גבותיה ומבין שאף היא לא יודעת מדוע הוא צחק. דמיאן נרגע מצחוקו המדומה, לדעתי. הוא מזדקף ומבטו נח כמעט מיד עלי, אני מקרב את לוטי אל גופי בכך שמניח על כתפה את ידיי ומושך אותה אליי. משהו במבטו נותן לי סימן לא טוב, אבל אני מתעלם מזה. "הייתם צריכים לראות ת'פרצופים ש'כם!" הוא קורא, מצביע עלינו וצוחק בצורה מוגזמת. אני מושך בכתפיי, מחווה אדישה שגורמת לזיק כעס לחלוף בעיניו של דמיאן. "על כל פנים," הוא אומר, מכחכח בגרונו ומביא את ידו לגרונו, גורם לזה להיראות כאילו הוא מסדר עניבה בלתי נראית. "יש בבית מעלית; רציתי להציע לכם להשתמש בה, אבל העדפתי להשתעשע." הוא ממשיך, בקולו יש משהו מסתורי וממתיק סוד, כאילו זה לא הכל, אבל שוב, אני לא סומך על התחושה הזו; בפעם האחרונה שהרגשתי אותה זה היה לפני שאני ולוטי ברחנו, כמעט התחרטתי אבל החלטתי שזה הזמן הטוב ביותר בשביל לברוח מהמפלצת.

אני ולוטי מחליפים מבטים, מבטה בלתי קריא ואני משער שכך גם שלי, אנחנו מסכמים בהנהון להרים את המזוודות באותה העת, מושכים את הידית הארוכה והולכים, עוקפים כל אחד מצד אחר את דמיאן ונכנסים לשני חדרים צמודים, כל אחד לדלת אחרת. אני מניחַ -יותר בכיוון של 'מעיף'- את המזוודה הוורודה על המיטה, מחליט לסדר הכל מחר בבוקר. אני יוצא מהחדר, מוצא את דמיאן נכנס בדיוק לחדר שאליו לוטי נכנסה שניות לפני, אני מצר את עיני בחשד גלוי, מדוע נכנס דווקא לשם, מבין כל החדרים הרבים? אני מחליט גם להיכנס, אולי לא להיכנס אלא רק לרַגֶל אחריי דמיאן המסתורי. גם הארי היה מסתורי, הוא הסתיר מפניי את המרתף, אולם נכנסתי אליו ובכך עשיתי את אחת השגיאות הכי נוראיות בחיי, למרות שראיתי דלת אחת מהמרתף כשהארי העניש אותי פעם אחת, אבל הכניסה הייתה מאחד המסדרונות שיש בביתו.

הזיכרון מעביר בי צמרמורת, אני מניד בראשי במטרה להעלימו ומתקדם לכיוון דלת העץ הלבנה. הדלת סגורה ולכן אני מצמיד את אוזני, שומע את דפיקות לבי הולמות ברקע ומנסה להתרכז בקולות הנובעים מהחדר; "אז, לוטי, נכון?" דמיאן שואל, אני מתפתה לפתוח את הדלת ולראות מה הוא עושה, אך מחזיק את עצמי לא לעשות עוד טעות, עוד שגיאה. תשובתה של לוטי לא מגיעה, לכן אני משער שהיא מהנהנת. "בת כמה את?" הוא שואל, זה נשמע כאילו הוא מתחיל איתה, אני מאגרף את ידי הצמודה לדלת. "חמש עשרה." היא עונה, קולה כל כך חלוש עד שהוא בקושי נשמע. אני מרגיש את עצביי מתחממים, האם הוא באמת מנסה להתחיל איתה?

"בן כמה אתה?" היא שואלת, מכחכחת בגרונה. אני מרגיש את הכעס מבעבע בקרבי, האם היא משתפת איתו פעולה? "שמונה עשרה," הוא עונה לה, דרך קולו אני יכול לדעת שהוא מחייך. "לואי הוא... הוא באמת אח שלך?" הוא שואל, אני מוצא את ההתאפקות לא לפתוח את הדלת נעשית קשה יותר ויותר עם כל רגע. "כן, למה אתה שואל?" היא אומרת, משיבה בשאלה; קולה חושד ואני משער שהיא מצמצמת את עינייה. דמיאן צוחק צחוק לחוץ, שאני משער שלוטי לא מבחינה בו. "האמ, סתם, ליידע כללי. גרתם ביחד?" הוא שואל, אני מכווץ את גבותיי, מה זה קשור?

"כ-כן. עם אמא שלנו. הכל בסדר דמיאן?" היא שואלת, אני מהדק את אגרופי לדלת ומנסה ככל יכולתי לא לפרוץ את הדלת ולהכות אותו. "כן, אני רק מתעניין." הוא אומר, "ולמה אתם נראים כאילו הלכתם שישה ימים?" אני נשנק בהפתעה, לא מאמין שאמר את מספר הימים המדויק; זה בדיוק הזמן שלקח לנו להגיע לכאן מבייתו של הארי.

∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.