Freedom || L.S

Chapter 12:

2/5 - תהנו(:

Louis' p.o.v:

אני לא רואה דבר, ואף לא שומע דבר. אני לא מרגיש משהו מלבד משהו קשה וקר כנגד גבי, וזה נותן לי לדעת שאני לא מת, שמישהו הציל אותי. אני מרפרף קצת בעיניי, גורם להכל להראות קצת מטושטש עבורי, אני מרגיש כאילו דבק מדביק את ריסיי העליונות לתחתונות, ואני לא מצליח לנתק אותן אחת מהשנייה. אני מנסה להרים את ידי כדי לשפשף את עיניי, ולהסיר את הדבק המוזר, אני שומע רשרוש מתכת ומרגיש תנועה מוגבלת בידיי, והיא עוצרת ברגע שהיד שלושה סנטימטרים מהקרש הקשה, לכן אני פשוט מפיל אותה, גורם לרעש התנגשות לעמעם בחדר.

בהזזת ראש, הלחי שלי נתקעת בקרש ואני מרגיש כאב חד בה, מחליט שזה כנראה לא דבר חמור ואולי אני מדמיין את הכאב מאחר ודבר לא נכנס לפי כמה שעות, אבל ברגע שמרגיש נוזל חמים וסמיך אני יודע שזה כנראה כן חמור ושאני לא מדמיין. אולם מאחר ואינני יודע את עומק הפצע, אני לא יודע האם לשער שזה חמור או לא, או שמא זה יישאר כצלקת לכל חיי. מזכרת מהחיה הנוראה האוסרת אותי בפעם השנייה בחיי.
אני לא חודל מלנסות להפריד את ריסיי, מקווה שעיניי תפקחנה ואוכל לראות ולבחון את המקום בו אני נמצא. הכאב בעיניי עמום, אולם אני בכל זאת מרגיש אותו, אך מתעלם ככל יכולתי, זה מרגיש כאילו ריסיי לא נדבקו בקורי שינה, אלא בדבק, ואם זה המקרה, האצבע המאשימה שלי מכוונת להארי. לאחר עוד כמה ניסיונות, אני מצליח להרים את עפעפיי, להסיר את החוצץ הדק המפריד ביני לבין המציאות הנוראה, ואני מרגיש שכבר חשבתי את זה, שכבר הייתי במצב דומה לזה, ואני לא יכול להגיד שלא נמאס לי מזה.

על כל פנים, ברגע בו עיניי מסוגלות לראות, הכל מטושטש, אך זה עובר אחרי כמה מצמוצים מהירים. לאחר מכן עיניי נעצרות על משהו, מתרכזות בעצם הזה במבט חודר ומשדרות למוחי את התמונה, גורמות לו לפענח את העצם הבלתי מזוהה ולהגדיר אותו כהארי. "הא-האר-?" אני מחניק החוצה, מרגיש כאילו דבריי משספים את גרוני לחתיכות קטנות, וריאותיי מתרוקנות מאוויר בשביל כל המילה החנוקה הזו, ואף המילה עצמה יצאה קטועה למרות ניסיונותיי שלא. החיה מרימה את ראשה מידיה, עינייה הירוקות כאבן חן ננעצות בעיניי חסרות החיים, אולם מלאות הפחד, מלאות מפחד מפניי החיה, מפחדות שמא תתפרץ ותצא, שמא תמשיך את העונש, שמא תוכיח שדבריו של ליאם אמת היו. "לו-לואי? הו, אלוהים אדירים, לואי!" החיה קוראת, קמה מהכיסא המאובק עליו ישבה, מזנקת לכיווני וכורעת על ברכיה, אישוניי גדלים, אני מרגיש את הפחד מתערבב עם דמי ולוקח את רוב המקום בעורקיי, מרגיש את גופי נדרך וקופא, אולם בתנועה מהירה עובר לצד הקרש, כדי להתרחק מהחיה. אני מתעלם מהכאב החד בצד הבטן שלי, קצת מתחת לכלוב הצלעות, זה וודאי לא חשוב או חמור. אני צופה בהבעת החרטה המתפשטת על פניו של הארי, אבל לא מרגיש רחמים כלפיו, לא מרגיש בצורך או ברצון להתקרב אליו ולהצמיד את שפתינו כדי להראות לו שאני סולח לו, לא מרגיש דבר שגוי בכך שממשיך לשמור את המרחק ממנו בטוח.