Freedom || L.S

Chapter 32:

הפרק מוקדש ל*תופיםתופים* shahafHoran13 אוהבת אותך!! זה פרק מושלם❤

Louis' p.o.v:

היבבות מתחזקות, אני מושך את רגליי לחזי, מביא את ידי ועוטף את ברכיי, קובר את פניי ברווח שנוצר, לא מסוגל להחזיק מעמד ופולט יבבה קולנית, מרגיש את הגעגוע מכרסם את איבריי, אוכל אותי מבפנים, מגיע להרוס גם את החלקים האפלים ביותר שבגופי, חלקים אפלים ועמוקים שאני לא יודע אודותיהם. אני מרגיש זרועות מחבקות אותי מהצד, בכמה תנועות גורמות לכך שהארי שוכב כשחלק מגבו שעון על משענת המיטה, ואני שוכב לידו, כשראשי מונח על חזהו, וידיו עוטפות אותי לחיבוק חם, כזה שהייתי צריך במשך זמן רב. משהו בתוכי מתקשה להאמין שזה הארי שמחבק אותי, שמלטף את שיערי כרגע, שמגעו הקטן ביותר מעביר אלפי זרמי חשמל בגופי, אשר הם מזכירים את אחד הימים בחטיפה, היום בו הארי חשמל אותי, הלקה אותי, עשה דברים ללא רחמים, התנהג אלי כאל בובה חסרת משמעות, אולם משהו בזרם החשמלי הזה גורם לתחושה נעימה, ואף ממכרת, גורם לי לרצות שזה יישאר לעד.
אני סוטר לעצמי מנטאלית, לא מוכן להמשיך לחשוב על התחושות הנעימות שהארי מביא לי, לא מוכן ליפול קורבן בשבילו, רק בשביל שהחיה הכלואה תקום, תשתחרר, ותפיל עלי את זעמה, כי בדרך כלל המכה כואבת יותר מהקודמת לה, והמכה תמיד מגיעה, בין אם לאחר שבוע או חודש, אפילו יום, היא חייבת להגיע, ואני לא מוכן להסתכן בליפול בשביל זה.

"לואי?" הארי לוחש, פיו קרוב לאוזני, נשימותיו חמות ומדגדגות נגד העור, הלב שלי מזנק ומדלג מעל פעימה, הן מהבהלה שבפתאומיות דבריו, והן מהצמרמורות שקרבת גופו מעניקה לי. אני לא עונה, מחליט להציג את השינה כדבר שאני עושה, למרות שדמעות לא חדלות מלזרום על לחיי כמפלים, ויבבות חנוקות נפלטות מפי, הבכי לא נעצר, רק הולך ונעשה גרוע יותר כעוצמת כרסום הגעגוע בלבי, שנדמה כאילו היה גבינה והגעגוע מכרסם כלשהו שמאכלו האהוב לא נראה בשבילו במשך ימים. "אתה רוצה שאלך?" הוא ממשיך, הכאב בלבי גדול, זה נדמה כי אין לאן לברוח, אבל אני צריך שהוא לא ייתן לי לטבוע, אני צריך שיציל אותי, כי אני לא יכול לעשות זאת לבד.
אני כמעט מניד את ראשי לחיוב, רק כי לא חושב שמסוגל לדבר, אבל אז מחליט להחניק החוצה מילה, לפחות לנסות, "כ-כן," אני מופתע שזה יוצא ברור באוזניי, לבי מפלל שהארי לא ייקח את דברי כאמת, שייקח אותם כשקר נורא, שלא יעזוב אותי להתמודד עם הזיכרון הכואב לבד, שלא יזרוק אותי למים. אולם הוא בוחר להקשיב, וכשאני מרים את עיניי לראות את האחו שלו אני צופה באי־הרצון עולה לשם, ממלא אותי פחד שיכעס, אך הוא לא עושה דבר חוץ מלקחת נשימה, להזיז אותי ולזחול מהמיטה אל הרצפה, לעצור כשגבו כלפיי והוא עדיין יושב על המיטה.
הארי מסתובב עם פלג גופו העליון, בוחן את פניי, את לחיי חרושות הדמעות; את גלי האוקיינוס שהופכים לנהרות היוצאים מעיניי; את שפתי התחתונה הרועדת; את שיערי הפרוע; את הסערה שבעיניי, ולאחר שסורק הכל, מיישר את מבטו לאוקיינוס, גורם להעתקות נשמתי בגרוני מהעצב שבאחו, מהעננים העכורים שמגיעים לכסות הכל, קולו מנתק אותי מהאשליה שלי, "אם כך, אלך," הוא לוחש, "לילה טוב, לואי. אני אוהב אותך." ובלי לתת אזהרה הוא מתקרב עם ראשו, מנשק את לחיי הימנית, קצת נוגע בקצה פי. לבי מחסיר פעימה, או שתיים, חבלים הולכים ונקרעים בבטני, זה מרגיש כמו התפרצות הר געש כשחום מציף את פניי, כל כלי הדם מגבירים את מהירות זרימתם בעורקיי, מרגיש כאילו הכל מתפוצץ שם בפנים, ואני לא רוצה שיעזוב אותי; כי מי יתקן אותי עכשיו, יצלול כאשר אני למטה?
אני רוצה לצעוק להארי שיציל אותי מעצמי, שלא ייתן לי לטבוע, אבל אני מוכה הלם מידי בשביל לפתוח את פי, לכן רק בוהה באכזבה שבעיניו, ולאחר מכן בשרירי גבו נעים בכל צעד שעושה עד שיוצא מהחדר, סוגר את הדלת ומכבה את האור, לא משאיר ברירה אלא לעצום עיניים, למרות שזה לא משנה דבר בחושך.
אני מסתדר על המזרן הרך, מתכווץ לעובר ומתכרבל בסמיכה העבה, החלון פתוח והקור מזכיר כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה שצריך לשכוח, אבל זה נראה כמו עסק בלתי אפשרי כשהחולצה קצרה וכך גם המכנס. גורם לי להיזכר בכיסא הברזל הקר, במקרה שבו הארי שכח אותי, בשני המקרים בהם התעלפתי לאחר שהוצבתי כנתח במקפיא בשרים.

"הא-הארי!" לפני שאני עוד מספיק להבין, זה קולי שיוצא שבור ומרוסק, רועד וקפוא כאחד, מלא אימה כשעיניי מתרוצצת כעיני אחוז דיבוק, ומבטי כמבטו; מבט מוטרף וחסר אנושיות. הדלת נפתחת במהירות, עיניי הפעורות עוברות אליה כאשר גופו של הארי נחשף, האור מתפרץ אל החדר בלחיצת מתג, הארי מתקרב אלי במהירות, מבטו מודאג והוא לבוש רק במכנסי טרנינג, ואני לא יכול לתהות איך לא קר לו בתלבושת הזו. הוא מתיישב על המזרן בסמוך לאגני, הדאגה עדיין נמצאת על פניו כשאוסף אותי בין זרועותיו החזקות לחיבוק, גורם לחום גופו הבלתי אפשרי בקור לחמם אותי. "אתה קפוא!" הארי צועק בחרישיות, הדיבוק לא מרפה ממבטי, נשאר לאחוז שם גם כשהארי מרחיק את גופי מגופו. אני בקושי מצליח להצביע על החלון, וכשידי כמעט מגיעה לגובה כתפי הארי מהנהן, מיד קם מהמיטה וסוגר את הזגוגית, עדיין לא גורם לכל הקור להעלם.

צעדיו נעשים מהוססים, לא בטוחים, כשמבטו נראה מהורהר, עיניו נתלות על גופי ולאחר מכן פניו מקבילות לרצפה, באותו הסדר שוב ושוב, עד שמבטו עוצר עלי ועמידתו סמוכה למיטה, תקווה נתלית בעיניו, תקווה לדבר לא מזוהה, לא חשוף בשביל תודעתי, ואני מנסה למנוע ממוחי לפרש את התנהגותו האוהבת כמזויפת, מנסה למנוע את זה ומסיבה לא ידועה, מחליט לתת לו עוד הזדמנות אחת בשביל להוכיח שהחיה הובסה, כלואה בתוכו עד שלא תוכל להשתחרר בשביל לכלוא אותי.
"האם אתה-... חשבתי ש-... רק אם אתה רו-... אני מבק-... לעזאזל!" הוא קורא, לאחר שכל הניסיון שלו בשביל לבקש עולה בתוהו. אני מטה את ראשי הצידה, הקור נעשה יותר נסבל בשבילי, אבל איכשהו חודר את הקירות וגורם לאווירה להיות קרירה וצוננת.
"פשוט ש... חשבתי שאולי תרצה, 'תה יודע, לישון בחדר שלי?" השאלה שלו יוצאת לאחר קטיעות וניסיונות רבים, האחו שבעיניו ניצת במין אש, להבה מוזרה כזו, הגורמת לצמרמורות נעימות לחמם את גופי, אבל החשד תמיד נמצא שם, גופי מוכן למכה, הפחד אורב מאחורי דפנות גופי, מחכה להזדמנות לפרוץ אל עורקיי ולהשתלט על הכל.

"אם אתה לא רוצה לשהות איתי במיטה משותפת אני מקבל את זה, פשוט ש," הוא מפסיק, מושך קלות בשערותיו, לחץ נשקף מפעולותיו. "המיזוג שם עובד בצורה הטובה ביותר, אז חשבתי שתרצה להתחמם קצת, כי יורד שלג בחוץ ו..." דבריו נתלים בנינו, מאחר וההמשך ידוע, אבל אין דבר הגורם לי להרגיש כי משהו אורב לי, מסתתר רק בשביל להכשיל אחרי הבחירה.
בהחלטה של רגע, ללא כל מחשבה, הפה שלי מחליט לנוע וליצור צלילים, מילים, שאני מרגיש מופתע כשיוצאות מפי, ואני יודע שגם הארי. קולי צרוד מהשינה, ואף ישנוני, אבל המילים חלקות, יוצאות ללא גמגום, "אני חושב שזה יהיה פ'סדר, 'תה יודע, להתחמם קצת.".

∞☆∞
אני חסרת מילים.

תגיבו ותצביעו❤.