Freedom || L.S

Chapter 31:

הפרק מוקדש לyahal402, פרק חמוד לילדה חמודה(: אוהבת אותך❤!

Louis' p.o.v:

לבי פועם במהירות כנגד בית החזה שלי, המתכת הקרה צמודה לאוזני, אני תולה בהארי את עיני הכחולות והנוגות, האוקיינוס שיש שם מלא בעצב, בזיכרונות מהעבר שנראה כה רחוק פתאום. הצפצופים באוזני מפסיקים, אותם מחליף קולה העייף, שמעביר ללא סוף צמרמורות געגוע בגופי, אני מייבב, לא טורח להסתיר אף רגש, "א-אמא...-" אני נחנק, גוש הדמעות חוסם את גרוני, אני לא מסוגל להמשיך את דברי, שומע השתנקות מופתעת מהצד שלה בטלפון. "לואי?" אני שומע את קולה העצוב ומלא ההפתעה, לא מאבד אף את אי האמון שבקולה, שומע את רוקה נבלע בכבדות, עושה את אותו הדבר כמוהָ. אני מהנהן את ראשי לחיוב, חרף הידיעה שאיננה יכולה לראות אותי, מרגיש גל דמעות חדש מגיע ושוטף אותי, מנסה להחזיק אותן כמה שיותר זמן בתוך עיניי.
שתיקה נעשית הדבר היחיד שאני שומע, ברקע יש צחקוקים תמימים של בנות, ואני מיד יודע כי אלו פיבי ודייזי, לא מבין את הסיבה לצחקוקן השמח, המאושר, ללא כל סיבה אני בטוח שמצבן הכלכלי התדרדר, לכן לא עוצר בעדי לפני ששואל, "אלו פיבי ודייזי?"
היא נשנקת ברקע, מיד משחררת נשימה, אני מרגיש נבגד, שומע את צעדיה ברקע ורוצה לנתק, ללא כל סיבה הברורה בשבילי. אולם אני לא עושה זאת, רק מחכה שתיעצר ותסביר לי מה אירע לאחר חטיפתי. "הרבה קרה," היא לוחשת, קולה כל כך חרישי שאני בקושי שומע, מילותיה מתחברות בפייה כך שההבנה נעשית קשה בשבילי, והיא ממשיכה, כשקולה נעשה בטוח יותר. "נשלח אלינו כסף לאחר עזיבתך, הרבה כסף, כמה מיליונים. בהתחלה חשבנו שזה... שזה בדיחה," לפי קולה המאושר אני יודע שהיא מחייכת, מבטה כנראה משדר את הזיכרונות שלא הייתי שם כדי לראות. "ולאחר זמן הכרתי מישהו, וכרגע אנחנו מאורסים ו- לואי? אתה שם?" היא משתתקת, אני מרחיק את הטלפון מאוזני, לא בטוח שמוכן להמשיך את השיחה. היא מאורסת, למישהו אחר, שהוא לא טרוי, ואני מרגיש בדגדוג קטן של שמחה בלבי, לא נותן לו להגיע לפני שאומר לטלפון, "כ-כן. מי זה ה-המישהו הזה?" אני שואל, מבטי ממוקד בהארי שעה שאני מדבר, רואה מבט ללא פירוש בעיניו, מבט עם רגש לא מזוהה בשבילי, אני מחכה לעת שיגיד לי לנתק את השיחה, לומר לאמי שלא אפגוש אותה לעולם, אבל הוא לא עושה זאת, אלא רק יושב לצד רגליי על המיטה, כשאני נשען על המשענת, מתעסק עם ציפית השמיכה. "הוא כמו מלאך, לואי. הוא נפל עלינו מהשמיים!" היא נשמעת נרגשת, ואני כל כך רוצה לראותה עכשיו, כל כך רוצה לראות את ההבעה הזו שעל פנייה, מפלל לרגע שאוכל לחזור לבית שבאורגון, למרות שיודע שאין זה יכול להתקיים, כי הארי השולט, הוא המחליט, והוא רק יודע להתאכזר אלי.

"אתה חסר לנו, לואי. כולנו כאן, אנחנו מתגעגעות אליך, ונייל שבור, כל יום הוא מגיע כדי לשאול על מצבך, על התקדמות החקירה של היעלמותך, וכבר נגמרו השקרים בשביל שיסופרו." האושר נעלם מקולה, אותו מחליף גוון עמוק של געגוע ועצב, גוון שאני לא רוצה לשמוע בקולה, כי אין היא צריכה להיות עצובה, היא לא צריכה לדאוג לי, היא צריכה לשכוח ממני, זה הדבר הטוב בשבילה, בשבילה ובשביל נייל.
"ה-המה?" אני שואל, מחניק החוצה בקושי רב, מרגיש דמעות חונקות את גרוני, יודע שלא יעבור זמן רב עד שיטשטשו את ראייתי. "החקירות. אנחנו מחפשים אותך, ארבעה חודשים, לכל היותר כמעט חצי שנה." קולה הולך וגווע, לא מאבד את הגוון של התהייה והבלבול שבו. "איפה אתה?" היא שואלת, לפתע קולה הולך ונסדק, הדמעות מדלגות על השלב השני, במהירות הופכות כבר למפלים שעל לחיי, ואני לא חוסם את הארי מלהביא את ידו בשביל למחוק את הדמעות, ששבילן הולכים ומתחדשים. אני מסתכל עליו, מחפש בעיניו משהו האמור להודיע לי אם לספר שקר, או אמת, לא יודע מה עדיף, לא שוקל להחליט ולהיענש. התנועה בפניו של הארי כמעט ולא מורגשת, אבל ההנהון שלו מביא לפני חיוך קלוש, בקושי חושף שיניים, ואולי הוא לא מרוצה מכך שאומר לה, אם כי אני יודע שהוא אינו מרוצה, והדבר מביא ללבי כל כך הרבה אושר, כל כך הרבה מדבר לא מוכר, גורם לו לפעום במהירות עצומה, וההרגשה דומה לזאת של הנשיקה, לזאת של המגע, וכשרואה את הארי מחייך אלי בחזרה זה כמו יקום אחר בשבילי, כי הוא חושף גומה אחת ואהובה, אחת מושלמת שגורמת לחיוכי להתרחב ולחשוף קצת משיניי.
"תגיד לה, קדימה." הארי לוחש אלי, מניע את ידו בעידוד על השוק שלי, לא גורם למגע להיות חודר, אבל בהחלט מעביר אלפי זרמי חשמל בגופי, הרבה תשוקה לעוד מזה. אולם אני שולל זאת, אני לא יכול ליפול בשבילו, לא כה מהר, לא יכול להסתחרר בקסם שלו. "בלונדון." אני לוחש, שומע אותה נשנקת מהצד השני, ולאחר מכן שומע את קולן של אחיותיי, "לואי!" הקול כפול, יודע שהן מדברות ביחד, החיוך גדל, והגעגוע ממלא את האוקיינוס שלי. כעס מתחיל להצטבר בלבי, אם כי מרגיש כי אני כופה עליו להיווצר, הכעס כלפי הארי לא מרגיש אמתי, ואני מנסה לשכנע את עצמי שהשנאה כלפיו מוצדקת, למרות שלא מרגיש את הכנות ברגש הזה.

"ביקרת את אקסל?" היאשואלת, מלאת ציפייה, בהחלטה נחושה, השקר נאמר, אבל ללא אף חרטה בלבי,"לא," אני מוסיף, "פגשתי את בנו, דמיאן."
ההלם שדברי מכים בה לא מוסתר כשהיא מדברת, מסבירה לי את פשר ההשתנקות שלה,"אתה יודע, דמיאן היה בכלא, הוא השתחרר למעצר בית לפני כמה זמן." שתיקה נמתחת בנינו, לפני שהיא קורעת אותה, בשאלה שאני אפילו לא זוכר את הבסיס שלה. "ו... מה עם החבר שלך?" אני מקמט את גבותיי, מסתכל על הארי, שהחיוך היפיפה שלו ירד מפניו, כבר לא מאיר את החדר ברגש המיוחד שלו. "ה-החבר שלי?" אני שואל, חוזר על דבריה, לחלוטין מבולבל מהשאלה שהגיעה פתאום. "כן, האדם שעזבת אותנו בשבילו, אתה זוכר?" ההסבר שלה נראה כה דק, וקולה נשמע כה חושד, שמבטי מיד חוקר את שפתיו של הארי, שמסמנות לי להציג אותו כבן-זוגי, למרות שאני לא בדיוק מסכים, אין לי בחירה אחרת, בהישמע הקול בראשי שאומר את האמת, שמוכיח את הרצון שהשקר יהיה למציאות. "הא, אנ-אנחנו בלונדון ב-ביחד," לפני ששם לב, לפני ששפתיי מקבלות את האישור, אני פולט, "את מקבלת אותנו כמי שאנחנו?"

רק לאחר שהמשפט יוצא מפי, ומבטי מושפל לרגליי, אני מבין שאמרתי את דבריי בלשון רבים, ולא יחיד, לא מתייחס רק אלי, נחרד לגלות כי אין זה משמש הפרעה גדולה בשבילי.

"כן, ברור לואי. תמיד קיבלתי." היא עונה בחזרה, נשמעת מבולבלת במעט, לדעה שלי, הרגש שלה נעשה ללא סיבה. "מעולם לא הראית את זה כלפי," אני לוחש, מכניס שנאה לקול, מגלה כי הכעס היה כלפיה ולא כלפיי החיה האכזרית. לפני שהיא מוסיפה משהו, אני ממשיך, "תמיד אני הייתי האשם, תמיד לא התייחסת אלי כמי שאני, כילד שלך, ואני יודע גם שאין צוותי חיפוש אחרי." האכזבה גודלת בלבי, אבל היא משתיקה את התקווה, התקווה שאחזור לבית, לאורגון, ואני מעדיף זאת כך.
"לואי... אני מודה, הטעויות שלי נעשו, והשקרים כבר סופרו, אבל הגעגוע כלפיך וכלפי ההערות שלך, והיחס שלך לאחיותך..." קולה הולך וגווע, היא לוקחת נשימה עמוקה, ואני שומע דרך נשיפתה שהיא מנסה להחזיק את הדמעות, "הגעגוע הולך וגדל, ואני מצטערת שזה בא כשאתה נעלם פתאום, אנחנו יותר מנשמח ברגע שתחזור לבית, ותציג לנו את בן־זוגך." משהו בגוון קולה גורם לסליחה להיות מהירה, ואף הדמעות שרק יורדות, במבט להארי אני מהנהן את ראשי, יודע שהיא לא רואה, לכן לוחש אליה, "אדבר אתו. לילה טוב, אמא." ובמילים אלו, השיחה מתנתקת על ידי, והטלפון מועבר להארי כשהדמעות לוקחות את הראייה הנקייה, מטשטשות הכל, אבל לא מספיק בשביל לגרום לעילפון, לניתוק מהעולם האכזר כלפי.

∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.