Freedom || L.S

Chapter 47:

Louis' p.o.v:

החום חודר מגופו של הארי, זה מרגיש כל כך נוח, אני לא חושב שרוצה ללכת למקום אחר בזמן הקרוב, להיות קרוב להארי מנחם אותי למרות שחשבתי שזה לעולם לא יוכל.
כל הבית מאורגן, הרהיטים שהארי הזמין תפסו את מקומם, אני מרגיש בחמימות פנימית כשחושב על כל הדברים שהארי עשה בשבילי, מדחיק את הרע רק לרגע, יודע שאתעסק בזה מתישהו, אבל לא רוצה לגרום לזה להיות בקרוב. הארי זז מאחורי, אני יודע שהוא מתפרנס מרצח של אנשים, לא חושב שילך לשם כרגע, אולם מחליט לבדוק זאת. הוא מנשק את הלחי שלי, אני מתפתה לחייך אבל נשאר דבוק במטרה, מרגיש את הצמרמורות מקשות עלי, לכן מחליט להסתובב ולהתחפר בתוך חזהו של הארי, מרגיש שמכחיש זאת כשאומר שרק רוצה לבדוק לאן ילך, יודע שהסיבה האמתית היא שלא רוצה שיקום, לא רוצה שייקח איתו את החום שמשרה עלי.

אני שומע את הצחקוק שלו, ידו מלטפת את שיערי, גורמת לתחושות נעימות בגופי, אולם גם לפעימות נוראיות בין רגליי.
"אני צריך ללכת, אהוב." הוא לוחש, אולי בתקווה שאני ער, אני רוצה לראות את הרגשות שבעיניו, קולו לא יכול למסור לי את שאני מחפש, אבל אני נשאר נאמן למשחק, מניח את ידי הקטנה על חזהו, מקשיב לפעימות לבו המואצות, מחייך מההשפעה של הקרבה שלי אליו. "אני מבטיח שאחזור ב-קר-וב?" זה נשמע כאילו הוא שואל את זה כשמושך את המילה האחרונה, הוא אולי מנסה להסתיר זאת אבל אני מסוגל לשמוע את הלחץ בקולו, אני יודע שהמקום אליו הוא הולך זה לא בשביל להכין ארוחת בוקר כמו בימים האחרונים, אלא בשביל משהו אחר.
אני מחליט לעפעף בריסיי, פותח את עיני עד למפגש ביהלום שלו, השפתיים שלו נראות מגרות כל כך, אבל אני לא עושה את הצעד הראשון, זוכר שעדיין לא צחצחתי את שיניי וכך גם הארי. הוא מתיישב כשרגליו נוגעות בקרקע מצידה השנה של המיטה, אני לוקח נשימה עמוקה, זה עכשיו או לעולם לא. "הארי?" אני קורא חרישית, חושש שמא יתהפך, או שמא לא יאהב את זה שלא הקשבתי לדבריו וחזרתי לישון, אולם במקום לעשות את אלו הוא רק מהמהם אלי, מסובב את פלג גופו העליון בשביל להביא בי, "מה יש, אהוב?" הוא לוחש גם, אני מהסס לפני שפותח את פי, רואה כל מיני רגשות בכדורי הבדולח הירוקים, הם זוהרים בחושך וגורמים לי לראות הבלחה של רגש אחר, לא אהבה, אלא אשמה, משער כי הוא אשם במשהו שלא מוכן להגיד לי.

אני מנער את המחשבות מראשי, מיישר את מבטנו, מדבר איתו גלויות, אולם חושש מהתוצאות. "אני..." קולי הולך וגווע, אני מנסח את זה שונה לאחר מחשבה קצרה, "אתה גרמת לי להרגיש דבר נפלא," הוא מביט בי בבלבול, אני מיד ממשיך, "גרמת לי להרגיש נאהב." קולי הופך ללחישה, דמעות נקוות בעיני מהחשש שמא יחליט לדחות אותי, אולם הוא רק מחייך אלי, אחד גדול, הנראה כל כך מאושר, הוא רוכן עם ראשו, אבל לפני שמגיע זה נראה כי הדיכאון שורה עליו, מאחר והוא מיד מתרחק, משפיל את ראשו כמתבייש במשהו, הוא נעמד, נעלם אל מאחורי גבי, אני מסתובב על מקומי לאחר ששומע את דלתות העץ של הארון נסגרות, רואה אותו לבוש בשחור, אולם הוא לא מספיק לחסום את הבלחת האקדח מלהגיע לעיני, אני בולע את הצעקה שלי, לא רוצה לגרום לו לחשוב שאני יודע לאן הוא הולך, למרות שלפי הסכין שמכניס לתוך מגפיו המקום גלוי — הוא לא עזב את עבודתו, הוא ממשיך להיות הרוצח שהוא.