Freedom || L.S

Chapter 5:

Louis' p.o.v:

יום שישי מגיע כהרף עין, אני מתארגן לפגישה שלי עם אנדרו ומחייך כשנזכר בו, והחיוך גדל ברגע שאני מבין שהארי לא יכול לבוא לכאן, וגם אם כן, הוא איננו יכול למצוא אותי בכל לונדון הגדולה, למרות שהמחשבה שהתקדם הלאה ממני צורבת בעיני ומכאיבה בלבי, אני מנער את ראשי במהירות, לא מאמין לזה שאני לא רוצה שיתקדם הלאה.
אני יורד במדרגות במהירות, מדשדש לכיוון הדלת, אך קולו של דמיאן עוצר בעדי. "לאן אתה הולך?" קולו צרוד ועמוק, אך נגיעות של איום מזדחלות לקולו. אני בולע את הרוק בכבדות, מרגיש משהו חוסם את גרוני ומקשה עלי לעשות פעולה כה פשוטה כמו זאת. "ל-לפגישה. אחזור מאוחר." אני אומר, מוצא את קולי הולך ונעשה בטוח יותר. אני פותח את הדלת, ולפני שאני סוגר אחרי אני לא יכול שלא לשמוע את לחישתו של דמיאן, שבּרור שלא כיוון אלי או אל מישהו כלשהו. "הוּ, אין לך מושג עד כמה מאוחר, אם תחזור בכלל."

אני מחליט להתעלם מזה, נזכר כשזאין הזהיר אותי, אבל המקרה קרה רק כמה ימים לאחר מכן, אז מה הסיכויים שיחטפו אותי שוב שניות לאחר האזהרה?
מכונית שחורה חונה בצד המדרכה, חלונות המכונית כהים וזה גורם לחשד ולפחד לבעבע בקרביי. מה אם דמיאן צודק? מה אם אנדרו יהיה הבא שיחטוף אותי? אני גומע את רוקי בכבדות, מנסה שלא לחשוב על דברים כאלו, הרי אנדרו נחמד, הוא לא ייפגע בי, לפחות כך נראה לי - לא, אני בטוח בזה, אנדרו לא ייפגע בי. אני נעמד מול החלון הכהה, צופה בו בזמן שהוא יורד וחושף את דמותו של אנדרו. "הֵיי, לואי, כנס." אנדרו אומר, נשמע נלהב ביותר בשביל זה ואני נכנס, סוגר אחרי את הדלת וחוגר את עצמי, שומע את המנוע מתעורר לחיים בשאגה ונדחק למשענת המושב כשהמכונית מסתערת על הכביש כאילו אנחנו מאחרים למקום כלשהו, לא שזכור לי שאנדרו הודיע לי שהזמין מקום במסעדה כלשהי. "אנ-אנדרו? את-אתה יכול להאט?" אני שואל בלחץ, קולי יוצא צפצפני יתר על המידה מלחץ ופחד. אנדרו מעיף אלי מבט, לרגע אני רואה בפניו מישהו מוכר, עיניו החומות, שיערו הבלונדיני שקשירות שיער מעטרות אותו... לרגע נופל לי האסימון, עיני מוארות, נדמה כי אנדרו שם לב לזה כי נועל את כל הדלתות של המכונית בלחיצה מהירה. אני משחרר את החגורה בלחץ ומנסה לפתוח את הדלת, אך כמו שרעש נעילת הדלתות סימן, אני תקוע כאן; איתו; בחלל סגור.

"מה לעזאזל? אנדרו, פּתח את הדלת!" אני פוקד, קולי עולה לצעקה, אנדרו ממשיך לנסוע ומגביר את מהירותו, גורם לנו להיות עוברי חוק. "שב בשקט, אתה מפריע לי לנהוג." אנדרו מסנן בין לסתות חשוקות, זיק עובר בעיניו, ידיו מחזקות את האחיזה בהגה וזה גורם למפרקיי אצבעותיו להלבין. "א-אנדרו! זה מסוכן, תאט!" אני צועק, מנסה דרך אחרת, אך ללא הועיל. אנדרו מתעלם ממני נמרצות ואני שם לב שחצינו את לונדון, אבל לא דרך המרכז, אלא דרך כביש צדדי שלא ידעתי על קיומו בכלל, ואני בספק אם מישהו אחר ידע על קיומו.
אנדרו מעיף אלי מבט לכמה שניות, בזמן הזה הבנתי שדבר לא יעזור ולכן פשוט התיישבתי וחגרתי את עצמי, נשען על דלת המכונית ובוהה בהשתקפותי על הזכוכית הכהה. הוא מוביל את המכונית לשכונות מפוארות יותר מזו של דמיאן ואקסל, השומר העומד בכניסה לשכונות לא בודק אותנו, רק נותן לנו לחלוף מעל פניו.