Freedom || L.S

Chapter 10:

Louis' p.o.v:

אני מנסה לחשוב למניעיו, מנסה להסתכל היישר לתוך נפשו למרות שלא נמצא לידי. אלפי שאלות מתרוצצות בראשי, אני נזכר בחיים הקודמים, לפני הכל, לפני החטיפה, לפני שמצבי הלך והחמיר. אני מרגיש את הצריבה המוכרת בעיני, יודע כי אני נכנס כרגע לשטח אסור, לשטח דיכאוני ואפל שהיציאה ממנו דורשת הרבה מאמץ ורצון לחיות, משהו שאין לי כרגע, או בכלל. לאחר ההתקף שלי, התעלפתי, הארי אמר לי שהזמין לי רופא שבחן את מצבי, ואמר שאני כרגע נמצא בתת-משקל חמור ביותר. הרופא שאל את הארי האם אני מרעיב את עצמי, זה ממש מצחיק איך שהדברים נפתרים, ממש כמו אירוניה מרה, כי הארי אמר לו שאני אוכל, ושלא ראה אצלי אף אחת מהתופעות שהרופא הקריא לו על האנורקסיה. אני חושב שיש יותר מדבר אחד שאני לא מבין בהתנהגותו של הארי, הוא שיקר לרופא, האם הוא לא בטח בו מספיק? אני מתכוון, זה רופא, והדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להמליץ על דברים, הוא לא יכול להכריח אותי לעזוב את הארי. אני פוער את עיני בפתאומיות, האם הרגע חשבתי, בתמימותי, שאאלץ להיות מוכרח ביום בו יפרידו ביני ובין הארי?! אני מנער את ראשי במהירות, שולל את המחשבה הזו, מתחרט וגוער בעצמי על שהעזתי לחשוב כך. אני ממהר לתקן את המחשבה הארורה, ממהר לחשוב שכל אפשרות שתהיה לי כדי לעזוב את הארי, החיה הנוראה הזאת, אני אנצל אותה, לא אתן לה לחמוק לי מבין הידיים. אולם משום מה, אני לא מרגיש שלם עם המחשבה הזאת.

בהחלטה של רגע, אני קם ממיטתו של הארי, עובר את כל המכשולים המוצבים בדרך שלי כדי להגיע לדלת החדר האפל. רגלי נתקעת ברגליים של כיסא הפוך על צדו, אני מועד וגופי מוטח בקרקע בקול רועם. ידיי מובאות לקדמת גופי ובכך בולמות קצת מזעזוע המכה. אני מביא את גופי לישיבה, מחכה כמה זמן בחושך ובשקט הרועם כדי לבדוק מי יגיע, אם בכלל. לאחר זמן מה, אני מבין שאיש לא מתכוון להגיע, ולכן אני קם בזהירות כדי לא לגרום לרעש או ליפול. צעדיי מדודים וחרישיים, מבטי דבוק ברצפה וסורק את המקום בו רגלי תפגע, זה, עד שאני מגיע לדלת החדר ופותח אותה בידיעה שתהיה נעולה, אולם ברגע שהידית יורדת למטה והדלת נפתחת, אני מרגיש את ההלם והשמחה גואים בקרבי כאחד. אני מביא את רגלי לצעוד אל מעבר לפתח הדלת, מעביר את כל גופי לאחר שרואה שדבר לא קורה. אני מתחיל לצעוד, מוכן לכל תקיפה או משהו שיערוב לי בדרכי, למרות שאני יודע שאם יהיה זה הארי שיחסום אותי לא אתעמת איתו, אלא פשוט אניח לו לדרוך עלי, אניח למילים שלו לשסף את גופי כסכינים חדות. בפנים זעופות אני מנער את ראשי, אין מצב שאתן להארי לרמוס אותי, גם אם המכה שתבוא לאחר מכן תהיה חדה וכואבת, תשאיר סימן על גופי, לא אשמור את פי סגור. ידי עוברת על המעקה המאובק, ואני רואה שביל של עץ כהה איפה שאצבעי עוברת, וברגע שאני מרים אותה אני רואה שהאבק צבע את קדמתה בלבן-אפור, אני מעקם את פי בגועל, מנקה את אצבעי במכנסיי המלוכלכים ומתקדם הלאה, יורד במדרגות בצורה איטית, בוחן כל פרט מסביבי, ובעצם מבין לאחר זמן שיש אור ממעלה המדרגות, ורק בצד המערבי אין. אני מנער את ראשי שוב, מתעלם מזה, מביא לראשי משהו אחר לעסוק בו, למשל, איפה כולם? אני זוכר שהמון אנשים סבבו את השולחן בערב בו נלקחתי למקום הזה, שאפילו לא ידעתי על קיומו.