Freedom || L.S

Chapter 18:

Louis' p.o.v:

עיניו הפעורות של ליאם נראות מבוהלות כשהוא מניח את ידו על פי במהירות, המרחק בין ראשו לראשי קטן, אך מספיק גדול כדי לא לגרום לליאם לחדור למרחב האישי שלי. "למען טובתך האישית לואי, אל נא תגיד זאת לידו." הוא לוחש, קולו כל כך מהול בפחד ואישוניו מרצדים בלבנית עיניו במהירות ובלחץ, שזה גורם לי להנהן את ראשי במרץ, והוא מוריד את ידו מפי בזהירות ובעדינות, מסתכל לצדדים, בטח כדי להיות בטוח שהארי לא היה כאן כדי להאזין לשיחה שלנו.
הוא מיישר את מבטו אלי, נאנח בהקלה, בעוד שאני לא מבין את הסיבה לדבריו, הרי שרק שאלתי אותו לשמה של אחותו הקטנה של הארי, ואם קוראים לה קריסטי, לא יותר ולא פחות, ולאחר מכן ליאם נתקף כזו בהלה שהחדירה פחד בלבי, שמתחיל לפעום במהירות ברגע שאנחנו שומעים כחכוח בגרון, ומעיפים במהירות את ראשנו הצידה, רק כדי למצוא את הארי נשען על קיר כלשהו בשילוב ידיים, כשעל פניו הבעה קרירה ומאיימת.

"מה לא להגיד? וליד מי לא להגיד?" הוא שואל, משחרר את ידיו לשני צידי גופו ומתחיל לצעוד לכיוון של ליאם ושלי, והמנורה של הסלון נראית לפתע כלא-מאירה כמו שאמורה להיות, זה כאילו האזור מחשיך עוד ועוד עם כל צעד של הארי, המתקרב אלינו במהירות. אני מעביר את מבטי לליאם, מחכה שיציל אותי מהארי כמו שעשה אמש, אבל ברגע שמבטו עובר לשלי אני מבין כי אין לו כל רצון לענות, ולכן מבטו של הארי מיד נוחת עלי. "אמור לי לואי, מה לא כדאי להגיד?" הוא שואל בין שיניים חשוקות, לסתותיו מהודקות אחת לשנייה היטב, וזה גורם לעצם הלסת שלו להיות בולטת יותר מבדרך כלל. פחד מתחיל לזרום בעורקיי, ואני פותח את פי בשביל לענות לו, אך שום קול לא יוצא; שום קול לא מצליח לעבור את הגוש בגרוני.
"אני מחכה, לואיס. ואני לא אוהב לחכות." הארי מסנן בכעס ובאי-סבלנות, אני מביא את שפתי התחתונה אל בין שיניי ומוצץ אותה, חושב אם עלי להגיד לו או לא. אך ברגע שמבטי פוגש את עיניו חסרות הרחמים אני יודע שכדאי שיידע, כדאי לומר לו וכנראה להקטין את עוצמת העונש מאשר להתנגד, ולסבול עונש כפול.

"אנ-אני ראיתי מישהי ש-שדומה לאחותך," אני ממלמל בלחש, ולא צריך יותר מזה כדי שהארי יזנק עלי ויגרום ללחי שלי לבעור ולעקצץ בעזרת כף ידו. ראשי מוזנק לצד ואני שומע את ההשתנקות של ליאם ברקע, אך אני לא יכול לחשוב על דבר מלבד הכאב החד בלסת שלי, שנגרם מהסטירה החזקה של הארי. "אתה ראית מה?!" הארי צועק, אוחז בחולצה שלי ומרים אותי, מקרב את פני לפניו עד שאינצ'ים ספורים ובודדים מפרידים בנינו, ואני כבר צופה את המכה הבאה ומתכונן לה. "קרי-קריסטי," אני מחניק בגרון סדוק, זה כאילו יש משהו החוסם את קולי ונשימתי, ובדרך לא מובנת אני יודע שזה גוש הדמעות העתידות לבוא ולרדת על לחיי. עיניו של הארי נפערות במכה, האישון שבעיניו בולע את ירוק האזמרגד עד שזכר ממנו לא נשאר, ולהבות אפלות יוקדות בעיניו, שולחות לגופי צמרמורות אין-קיץ. אחיזתו בחולצתי מתהדקת, ופניו מתקרבות עוד לפניי עד שאנחנו חולקים את אותו אוויר, אבל פעולה זאת לא מסמנת על נשיקה העתידה לבוא, אלא על האיום והמכה שיבואו וייגרמו, כנראה, לעילפון מצדי. "איפה ראית אותה?" הוא לוחש בארסיות, אני לא יודע אם להסגיר את דמיאן או לא, אך מה כבר הוא עשה למעני? הוא אמנם הזהיר אותי, אבל לא מספיק טוב כדי שאדע. "אנ-אנ-" האוויר לא נכנס לריאותיי, ואני יכול להרגיש את החמצן אוזל בגופי, וכנראה שדבר דומה לכאב חולף בעיני ומעורר קצת רגש אצל הארי, כי הוא עוזב אותי שניות אחרי שאני מחניק את הבקושי מילה החוצה, ומניח אותי על הספה בעדינות לא אופיינית. אבל אני לא מתלונן על מעשיו, למרות שהמוות נראה כה קרוב ומזמין עבורי.