Freedom || L.S

Chapter 14:

4/5 - תהנו(:

Louis' p.o.v:

אני זוכר את היום הראשון בו גיליתי שאני חטוף;
רגליי וידיי היו קשורות בשרשראות ברזל, השניות הראשונות היו נראות לי כמו מתיחה, ורק חיכיתי לנייל שיבוא פתאום ויגיד לי שעבד עלי, אבל לאחר שהשניות הפכו לדקות והוא לא הגיע, הבנתי שמשהו מוזר הולך.
כשהארי נכנס לחדר ואמר את שמי, חשבתי שאהיה אמיץ אם אקטע אותו ואתחצף, אבל זה לא היה, במבט לאחור. אני זוכר איך הוא התאפק לא להפחיד אותי ביום הראשון, ואולי זו הייתה הפעם הראשונה שריחם עלי. אבל לאחר מכן הוא צעק עלי, כשהזזתי את ידי ורגליי בפראות כזו שגרמה למַתָכוֹת להתחכּח זו בזו, ורעש החריקה העביר צמרמורות בגופי וכנראה גם בשל הארי.
כשאמר לי את החוקים הבנתי שעכשיו חיי הם כמו סרט, וקיוויתי שהבמאי יבוא ויגיד קאט, קיוויתי לחזור לחיי, כי משהו בתוכי אמר לי שזה עומד להשתנות. עכשיו, כשאני חושב על זה, הפרתי את כל החוקים, אבל לא נענשתי על כל הפרת חוק, כנראה שגם במקרים האלו הארי ריחם עלי.

אני זוכר ששאלתי את הארי מה יעשה אם אספר לאמי על החטיפה, הוא אמר שיהרוג אותה, זו הייתה הפעם הראשונה בה הודה שהוא רוצח, אבל הייתי טיפש מידי בשביל להבין.
אני זוכר גם את הפעם הראשונה שקרא לי 'בייבי-בוי', לגמרי כעסתי מהכינוי, וגם עכשיו אני כועס, אבל אני מבין שבשבילו אני בובה, ולבובות נותנים שמות, לא כך?
אני גם זוכר את האימה שהוטלה עלי כשהבנתי שאני חטוף, וחשבתי שהארי יהרוג אותי, לאחר זמן הסתבר שהוא אוהב אותי, עכשיו מסתבר שהוא רוצה לנקום בי. ביום השני של החטיפה הארי העיר אותי בצעקה, היא גרמה לפחד להתעורר בגופי, וכשהארי אמר שישחרר אותי חשבתי על לברוח, אבל כשהזהיר אותי לפני הבנתי שהוא לא הטיפוס שכדאי לי להפר את פיו. למרות ש, בארוחת הבוקר, כן התחצפתי, אבל זה פשוט היה נראה לי כמו חובה לעשייה. הארי בערך הגיש לי את ההערות הסרקסטיות שאני רגיל לומר. כשליאם הופיע בדלת ביתו של הארי, חשבתי שאקבל דום-לב, ליאם היה זה שלקח את הבתולים של שפתיי, וכשחושבים על זה, הוא היה הנשיקה הראשונה הכי טובה שהייתה לי, והארי היה הנשיקה השנייה הכי טובה שהייתה לי. לאחר החתיכה הקטנה של הפנקייק שאכלתי הלכתי לשירותים, אני זוכר שלא רציתי להשחית את הלובן והניקיון של האסלה, אבל התרגלתי לא לאכול, לכן הקאתי את מה שנכנס לפי. ביום השני שלי אצל הארי, הוענשתי על הפרת החוק השלושה-עשר, העונש היה הלקאות בשוט; מאתיים הצלפות שוט שהותירו סימנים ברורים על גופי.

התעלפתי לאחר ההצלפה האחרונה, ובעצם הובאתי לחלל השחור בו ראיתי את נייל. הרגשתי בעננים, הרגשתי חופשי ובאמת יכולתי לשכוח מהחטיפה שהותירה מאתיים חריטות בעורי, רק ביום השני. אבל את נייל החליף הארי בחלל השחור, וגרם לי לחזור למציאות החדשה והנוראה.
כשהתעוררתי שמעתי את הארי, הדבר הראשון שעשיתי היה להצטער בפניו, והדבר הראשון שהוא עשה היה לחבק אותי; לחבק אותי את החיבוק הראשון והמפחיד ביותר שאי פעם היה לי. ובעצם זה היה היום השלישי, וביום הזה גם חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי ליד הארי, שהוא היה הגורם לו. ובלילה של היום השלישי ליאם לקח אותי לבייתו, ושם התעוררתי ביום הרביעי, וכשהארי בא לקחת אותי הוא איים על ליאם באקדח, אבל לא האמנתי שהוא יכול להיות רוצח, למרות ההצלפות, לא האמנתי שהוא יכול להיות מרושע, עכשיו אני כן.
נרדמתי בנסיעה מביתו של ליאם לשל הארי, וכשיצאתי מהרכב לא ברחתי, ואני לא מתחרט על זה, כי מסתבר שהשינה שלי אצל ליאם נחשבה לבריחה, והעונש שלי גזל לי חמישה ימים מהחטיפה, שלושה ימים של קיפאון איבריים ויומיים של תרדמת.