Freedom || L.S

Chapter 20:

1/5 - תהנו(:

Louis' p.o.v:

חתיכות מהשיער שלי נופלות על הרצפה. כבר מזה זמן רב שאמא שלי רוצה שאסתפר אך אף פעם לא הסכמתי לה, אולם אצל הארי אסור להתנגד, עלי לקבל כל שאומר בהסכמה, בחיוב, אחרת יהיה העול כבד מנשוא, בעיקר בשבילי. אני מביט במראה, רואה שהספר לא מוריד יותר מידי משערי, אך גם לא משאיר הרבה. הארי אמר לו לעשות משהו טבעי, משהו שהספר חושב שהכי יתאים לי, ולפני שנכנסו הוזהרתי שלא לדבר עם הספר על דברים שלא קשורים לתספורת. הספר מניח את הכלים שלו בצד, מניח את ידיו על כתפיי לאחר שמסרק קצת את שיערי, הוא מסתכל איתי במראה, רואה את בבואתי ה"מושלמת", לטענתו. "מה אתה חושב?" הוא שואל, אני מסתכל על עיניו החומות דרך המראה, מנסה לשלוח אליו חיוך הנראה מרוצה, לוחש לו בקול כמעט לא נשמע, "זה מושלם. תודה לך."
הוא מחייך אלי חיוך חושף שיניים לבנות וישרות, אנחנו מסתכלים זה בעיני זה דרך המראה עד שהארי מכחכח בגרונו, ואני מיד מזדקף ומתיישר על הכיסא, קם ממנו באיטיות ונעמד ליד הארי, צועד איתו אל הקופה, נעצר כשהוא חודל מללכת ומביא את ידו אל כיסו, שולף משם ארנק שחור וקטן ופותח אותו, מחכה שהמוכר יאמר לו את הסכום הנדרש. "שישים ושבעה דולרים." המוכר אומר, על תגית שמו כתוב בכתב מסולסל ומעוצב: ''אנדרו'', וזה גורם לי להיזכר ביום בו ליאם רימה אותי לטובת הארי, והוא התחפש למישהו בשם אנדרו.

הארי משלם לו ולוקח את ידי, גורם לכך שאני נוחת היישר על הקרקע באופן מנטאלי, מוציא אותי מהזיכרון של החטיפה השנייה. "נו?" הארי שואל לפתע, אני מרים את מבטי אליו, מגלה כי הוא מסתכל עלי בעיניים זוהרות, אבל ללא כל סיבה בשבילי מדוע. אני מחזיר לו מבט שואל, לא מבין את הסיבה של שאלתו. "מה אתה חושב על התספורת?" הוא מסביר, מפרט את השאלה שלו, גורם לכך שאני בעצם מבין שמדבר (מין הסתם) על התספורת שלי. אני שולח לו הנהון קטנטן, ללא כל חשק לדבר, רק מחכה לראות את המועד של העונש, מחכה שהחיה תצוץ רק בשביל להוכיח כי הארי אכן השתנה, השתנה למפלצת שהוא. "מילים, לואי. תשיב במילים." הוא מסנן, אני לא יודע שהוא מחזיק את ידי עד שהוא משלב את אצבעותינו ולוחץ במעט, אני מרים אליו את מבטי. "א-אה, אנ-אני אוהב את ז-זה?" אני ספק אומר ספק שואל, עוצר כאשר הארי עוצר, הוא נועץ את עיניו הירוקות והקשות בעיני, ואני יודע שהחיה עתידה לצאת, ושהוא כרגע מנסה לרסן אותה, רק בשביל לא לחשוף את האמת בשביל שאר האנשים התמימים. "אתה שואל או אומר, לואי? באמת שאני לא מבין אותך; אמרת למייקל שאתה אוהב את התספורת, ועכשיו אתה -כנראה- משקר." הוא אומר ללא גוון מסוים בקולו, אני פותח את פי בשביל לענות, אך הוא מבטל את דברי שלא נאמרו בכך שממשיך לדבר. "ומי כמוך יודע, לואי, שאני לא אוהב שמשקרים לי." ולאחר שניות מספר מוסיף: "ואף שלא עונים לי. ואת זה הבנת בדרך הקשה, לואיס. אל תנסה אותי."

"א-אני ל-לא התכוונתי ל-לשקר ל-לך, ז-זה פשוט שאני ל-לא אוהב ל-להסתפר." אני אומר בקול חרישי, משפיל את מבטי מאחר ולא מסוגל יותר לשאת את כובד משקלו של מבטו הקר והקשה. "תרים את הראש, לואי." הוא פוקד, אני מרים את ראשי כמעט במידיות, הפחד משתק את כל גופי וזה כאילו יכולת הבהירות של המחשבה נלקחת ממני וקופאת, נסגרת במקפיא ללא כל דרך יציאה ממנו, כמו במקפאי הבשר במסעדות, שאפשר לפתוח את דלתן רק מבחוץ.
הארי מביא את ידו אל פניי, אני מנסה לא להירתע, אבל לא יכול לעזור ועוצם את עיני בחוזקה, מקווה שאיש מאנשי הקניון לא שם לב. היד של הארי עוברת על הלחי שלי, מלטפת בעדינות משכרת, לשם שינוי גורם לי להיות רגוע ולא מפוחד. אני משחרר באיטיות את החוזק בעצימת עיני, עד שפוקח אותן לגמרי, גורם לעיני חסרות החיים להיתקל בעיניו של הארי, המראות רגש בלתי מזוהה, ואני לא נותן למוחי לפרש את זה בתור משהו אחר, אלא שמשאיר את הרגש כמסתורי בשבילי. "בוא," הארי לוחש, מוריד את ידו מהלחי שלי, גורם לפרץ קור להיות מורגש שם, בעוד שגופי משתוקק למגע שלו שוב. אני מנסה להעלים את התחושה הזו ממני, כי אסור לי להשתוקק למגע שלו, אסור לי להתמכר אל הרוצח.
"נלך לקנות לך בגדים ו, אהמ, נעליים." הוא ממשיך, מתעכב קצת בדבריו מאחר ויודע שאני לא מורשה לצאת לבחוץ כדי לקנות לי נעליים, ואני לא חוסם את ההפתעה מלהגיע לפני. "הא-הארי?" אני קורא בעוד שאנחנו ממשיכים ללכת, הוא מהמהם אלי, אבל לא מסתובב, וזמן רב לא עובר בשביל לגרום לי להבין שהוא לא מחזיק את ידי, אבל אני גם לא חושב על לברוח. "ב-בשביל מה נ-נעליים? ה-הרי שאנ-אני לא יוצא אל מחוץ ל-לבית." אני שואל, מסביר את שאלתי לאחר מכן, ומאחר והולך עם ראש כפוף אני נתקל בחזהו השרירי של הארי, מיד מתרחק ממני בבהלה, אולם לפני שמספיק להתרחק יותר מידי ולפול על הקרקע הוא אוחז במותניי, ומקרב אותי אליו.

"כי זו התחלה חדשה בשביל החופש שלך, לואי." הוא אומר, אני מרים את ראשי כדי להביט בעיניו, מחפש שם סימן המעיד על כך שדובר אמת הוא, ומוצא רק את הכנות בין הדשא שבעיניו. הוא לוקח נשימה עמוקה, "תשמע, לואי... ליאם אמר לך ש," הוא מפסיק, מסתכל עלי במבט שונה, מבט שלא ראיתי על פניו, הוא משפיל את עיניו לשניות אחדות לפני שמרים אותו ומיישר אותו למבטי, אומר: "הוא אמר לך שזה לא סתם סיפור על היפה והחיה, כי ראית את המחיר, ראית שהפסדת את החופש שלך."
אני נשנק, האם זה אומר שהחופש שלי נלקח ולא ישוב עוד? האם זה אומר שעכשיו הנקמה מתחילה? האם זה אומר שהנחמדות של הארי תפסק כך פתאום?
אני לא יודע למה הוא ממשיך, אבל כשהוא פותח את פיו אני מתחיל לחשוב כי זה בשביל לזרוע לי מלח על הפצעים, לגרום להם לשרוף ולצרוב על עורי, אני משפיל את ראשי, מחכה למכה שתגענה. "ואני מתכוון להחזיר לך אותו, כי אתה לא צריך להיות כלוא, לואי." הוא מפתיע אותי בדבריו, ואני מיד מרים את ראשי, מוכה הלם, ומבין שזו הייתה המכה שלו, אבל היא לא פגעה בי, לכן אני מחכה שיגיד שזה שקר, ושהוא מתכוון לקיים את ההבטחה שלו, אבל ככל שהזמן עובר ואני מסתכל בעיניו, מחכה לראות שזה שקר, מכין את עצמי לזה שדבריו הם לא אמת, הוא רק שותק, כנראה מחכה שאומר משהו.

"ט-טוב, בוא נמשיך." הארי אומר לאחר זמן מה של שתיקה, אני מהנהן בקושי, לא מוסיף דבר, מרגיש את ראשי מעורפל מידי בשביל לחשוב שעברתי על חוק כלשהו.
הארי מוביל אותי בין חנויות, מעמיס על העגלה כל מיני חולצות בכל הצבעים, וכל מיני מכנסיי ג'ינס צמודים ומכנסיי טרנינג, הוא לא שכח גם את ההלבשה התחתונה והגרביים, ומחנויות הבגדים עברנו לחנויות הנעליים, שם הוא קנה לי כמה זוגות לאחר שמדדתי כמעט חצי מהחנות אם לא את כולה.

אבל כל השעות שבזבזנו עברו במהירות ובקהות חושים מצדי, כי רק חשבתי על דבריו של הארי, על זה שאמר שיחזיר אותי לחופשי. או שמא, רק יגרום לי להרגיש חופשי בסביבתו?
ואני לא מבין מדוע הוא חייב להיכנס לחופש שלי, ואני לא יודע איך המצב הזה הפך להיות כך, אבל אני מרגיש שהחופש שלי לא יהיה מה שהוא אמור להיות בלי החוטף האכזרי, בלי הארי.

∞☆∞
אני מרגישה קצת יותר טוב בזכותכן, תודה❤.

תגיבו ותצביעו❤.