Freedom || L.S

Chapter 7:

Louis' p.o.v:

הקול הראשון שאני שומע ברגע ששנתי מתערערת הוא קולו של הארי, הצועק על מישהו. הקרש עליו אני שוכב מכאיב באופן נוראי לגבי, אולי גופי כואב גם בגלל ההצלפות שהארי ''העניק'' לי. מעולם לא חשבתי שאחזור למקום הזה שבו אני נשלט, מעולם לא חשבתי שהארי יימצא אותי בלונדון הגדולה.
איך ידע איפה אני?
איך ידע למצוא אותי מבין כל האנשים כאן?
הדלת נפתחת בחריקה חלושה, הגורמת לצמרמורת לעלות במעלה עמוד שדרתי. בהיסח דעת אני מתפלל בלבי שזה ליאם שפותח את הדלת, ולא הארי, אני מאחל לכך שזה כל אחד אחר מלבד החיה הנוראה.

"לואיס?" קול עמוק וצרוד קורא, גורם לכך שלבי חודל מלפעום, פשוט עומד דום למשך כמה שניות. "אל תקרא לי כך." אני אומר, נדהם לשמוע את היציבות שבקולי, הנוגדת לגמרי את הרגשתי ואת המצב, שהרי רק עכשיו קמתי. אני גומע את רוקי, עוצם את עיניי ונזכר שעשיתי להארי את התרגיל הזה באחת הפעמים, אולם הפעם הוא לא נופל בפח, אולי כי נשימתי לא הואטה. "אני יודע שאתה ער, גם כי דיברת עכשיו וגם כי אני פשוט יודע. אז קום, עכשיו." הוא אומר, קולו מצווה וקשה, צמרמורות חולפות בגבי, קטעים של הארי עומד מולי בהבעה הקשה והמוכיחה צפים לנגד עיניי, אני נרעד, מרגיש את ידי מאבדות תחושה ויודע כי זו התחלה של התקף, נשימתי מתחילה להאיץ את מהירותה וזה מרגיש כאילו אני אחרי ריצת מרתון, אני פותח את עיני ומסיר בקושי מחצית מהשכבה הדקה החוצצת ביני ובין המציאות האכזרית החוזרת על עצמה.

"לואיס, תחסוך את ההצגות, אני לא אפול בזה." הארי מסנן, אני מביט בפעולה הקטנה שעושה; מהדק את לסתו התחתונה עם העליונה, גורם לכל עצם הלסת שלו להיות קשוחה יותר, משוה לעצמו מראה מאיים אף יותר. בפעימה אחת של לבי, הוא גורם לדמי להתערבב עם הפחד, לשלוח אותו לכל איבריי במהירות שיא, עיניי מתחילות לעקצץ ואני יודע שמים עלולים לזרום על רקותיי אם לא אעצור זאת לפני. אני עוצם את עיני בשנית, נושם ושואף בקצב אחיד, או לפחות מנסה מאחר ומכת קור מכה בי, גורמת לשערותיי לסמור. צווחה חלושה נפלטת מפי ועיניי נפקחות מיד, אני מוצא את הארי עומד ליד המיטה כאשר השמיכה שאני לא זוכר שהתכסיתי בה נמצאת בידו. "הא-הארי ח-חכה!" אני נושף, רואה את השמיכה כשוט שנהג להכות אותי בו, קמט נוצר בין גבותיו אבל אני מטושטש מידי בשביל להשים לב אליו. "למה לחכות?" קולו של הארי נשמע במעומעם, בערפול חושים אני מסוגל לשבת ולהישען על משענת המיטה, מנסה למקד את מבטי בהארי ובשמיכה שבידו, אבל כל שרואה זה אותו מחזיק בשוט. "ה-השוט," אני לוחש, קולי צורם באוזניי, תת מודעי מאותת לי שהדבר שמחזיק זה השמיכה, אבל עיני משדרות לראשי שזה שוט, ולכן אני מתרחק מהארי כשזורק את השמיכה על המיטה. קצה השמיכה נוגע ברגלי ואני זועק, מבין במעומעם שקופץ מהמיטה וראשי כמעט נתקע בקצה משהו חד, אבל הארי אוחז במותניי ומרים אותי, מייצב אותי לידו ומושך אותי אחריו לישיבה על המיטה.