Freedom || L.S

Chapter 37:

Louis' p.o.v:

אני מביט דרך החלון בהשתאות, לא מוכן לקבל את העובדה שהארי הביא אותי לכאן, ללא כל מילה המבקשת זאת. אני מביט בו, מזיז את ראשי ימינה באיטיות, רואה את עיניו נעוצות במפרקי ידיו שהלבינו מאחיזתו החזקה, אי הביטחון נראה בעיניו, ואני לא יכול לעזור אבל לוחש בחרישיות, "תודה." הוא מרים את עיניו לכיווני, הקלה שוטפת את עיניו, גורמת גם לגופו להיות פחות מתוח, הוא משחרר את שריריו באיטיות, שולח לכיווני חיוך קטן, אבל לא מנסה להסתיר את החשש מעיניו, חשש שאני לא יודע אודותיו. הוא גומע רוק לפני ששואל בקול לחוץ, מהול בחשש, בפחד, "אתה... אתה רוצה להיכנס, לשם?" אני בוחן את פניו, סורק את הרגשות בעיניו, את גופו המתוח, את פרקי אצבעותיו הלבנים, לא יודע מה תשובתי תהיה, כי אני מתגעגע ללוטי כל כך, אבל גם מרגיש איך רגשות האשם מתחילים לחלחל בגופי. האשמה שאני מרגיש מזערית לעומת הגעגוע, כי אני לא מוכן לאבד גם את לוטי, לא אחרי שראיתי שהיא מחפשת אחרי. "כ-כן," אני לוחש, לא מרגיש בטוח בתשובתי, אבל כמו שטענתי, אני לא מוכן לאבד את לוטי, לא עוד אחת. הארי משפיל את ראשו, אני לא יודע מה חושב, מה עובר בראשו, לפי שפת גופו אני מנחש כי הוא בטוח שאשאר שם, שלא ארצה להיפרד מלוטי, ואני לא יכול להגיד אם טועה או צודק, לא עכשיו לפחות.

אני יוצא מהמכונית, נחרד לגלות שלא רוצה לעזוב את הארי, אני גורר את רגליי על השביל המטופח, לא עוצר כדי לבחון את החצר, או את הפרחים הלבנים הנבולים. הנקישות שלי בדלת בקושי מגיעות לאוזניי ואני מקווה שלפחות הם שמעו, כשהדלת נפתחת עיניי נפערות, הכחול שלה פוגש את שלי, דמעות עומדות בעינייה, המבט שלה הוא מהסוג שאני לא יכול להכיל, מיד עוטף את ידי סביב גופה הצנום של אחותי הקטנה, שונא לראות ולהרגיש איך רזתה, היא מחבקת אותי בהיסוס, כשידיה מתמקמות היא מהדקת את החיבוק, דמעותיה מרטיבות את החולצה שלי, אבל זה לא מרתיע אותי, אני קובר את ראשי בשקע צווארה, שואף לתוכי את הריח שלה, חש בקרבה שלנו ממלאת את החלל שהגעגוע פער בי. "ה-הו לו-לואי, חש-חשבנו שאתה מת." היא לוחשת, משחררת את אחיזתה קצת, אנחנו מתרחקים, ידיי לא עוזבות אותה, עוברות להחזיק את כתפייה כשאני סורקות אותה, רואות שהיא רזתה, עינייה נפוחות מדמעות שלא חדלות מרדת. היא פותחת את פייה, כנראה בשביל להגיד משהו, אבל קריאה מבפנים קוטעת את דבריה שלא התחילו, "לוטי, מי זה?" לטווח ראייתי נכנס דמיאן, הוא משתנק, קופא במקומו, וברגע שאני חושב שיגרש אותי הוא רק צועד לכיווני, מזיז בעדינות את לוטי ומחבק אותי, אני לא מחזיר לו חיבוק, יכול להרגיש את עיניו של הארי שורפות את גבי, יודע שהוא כועס, כנראה על זה שדמיאן מחבקני.

הוא מתנתק ממני, בוחן אותי כמו שאני בחנתי את לוטי, אולם מבטו יותר חודר, יותר אינטימי משאמור להיות, גורם לי לזוז באי נוחות לפניו. הוא מחזיר את מבטו לעיניי, שולח לכיווני חיוך ללא פירוש, "למה אתה עומד כאן בחוץ? כנס!" הוא קורא, פניו נראות קורנות ומזמינות, הוא מניח את ידו בין שכמותיי ודוחף אותי בעדינות את פנים הבית, חושף לפניי את אותו החלל שלא השתנה כלל מאז עזיבתי. "אתה רעב? התמלאת קצת, אתה נראה יותר כמו בנאדם מאשר גווייה מהלכת," הוא צוחק, אני מכריח את עצמי לצחוק גם, רואה את לוטי מקדירה את פנייה, כשמבטינו נפגשים אני מסמן לה בעיניי לצחוק, לחייך, כי אני לא לוקח זאת ברצינות. "אני לא כזה רעב, ואם אתה רומז על כך שאני נראה מושך, אז תודה לך." אני אומר, מצחקק, לועג לדמיאן, לא מוכן לזה כשרואה את הסומק מציף את לחייו, מנסה לא להיראות מופתע כאשר הוא מגרד בעורפו, מעביר את מבטי ללוטי, היא אומרת ללא קול שהיא תסביר לי אחר כך, ומאחר ואין לי כל סבלנות אני פונה אל דמיאן. "אנ'רוצה לקחת לי כמה רגעים עם לוטי, אחזור 'חר כך." אני אומר, נדהם לגלות כמה חופשי אני מרגיש, רואה שינוי גדול בהתנהגותי מאז הארי נעשה נחמד ורגיש כלפיי, דבר שהחשד שלי בו עדיין נמצא, עדיין מנקר את לבי, ואני יודע שלא יעלם עד שאגלה את התשובה.

לוטי מובילה אותי לחדר שקיבלה מדמיאן ואקסל, חדר שונה מזה ששהתה בו בפעם הראשונה שהגענו לכאן, אני לא יודע מתי הספיקה לעבור ואף לא חוקר אותה לגבי זה, רק נותן לה להושיב אותי על מיטתה המוצעת בסדין ורוד מחליא, צופה בה מתיישבת מולי בסיקול רגליים (ישיבה מזרחית), ממקמת את מרפקיה על ברכיה ומחזיקה את ראשה בכפות ידייה, נראית מתעניינת במשהו, אולם אני לא יכול להביא את עצמי להבנה של הדבר בו היא מתעניינת. "קדימה, ספר לי איפה היית, אני מחכה." היא מסבירה, אני לוקח נשימה עמוקה, יודע שחייב לספר לה משהו, והדבר הראשון שעולה בראשי זה השקר שאמא יודעת. אני מתחיל לספר לה, מקווה שהכל יהיה חלק ומהיר, שלא תשאל שאלות שאין עליהן תשובות, "יש לי... חבר," אני מתחיל, היא פוערת את פיה, מזדקפת במקומה ומניחה ידייה על פיה הפעור, עינייה נוצצות בתשוקה מוזרה לתשובה, אני מגחך למראה שלה. "לפני שתשאלי, אני חייב לספר לך הכל, אוקי?" אני שואל, מוודא איתה שזה בסדר, היא מהנהנת במהירות כשידיה באותו המקום, לא זזה אפילו קצת, אני מרים גבה, לפני שממשיך לספר את השקר.
"החבר הזה הוא לא בלונדי, מהפיצרייה, אלא חבר שלו. אני והוא חברים כבר זמן מה, והחלטתי לעבור לגור איתו. רציתי להודיע לך, אבל באותו היום הלכת עם ג'מ-קריסטי לאנשהו, אז לא יכולתי."
"ולא חשבת להתקשר אלי?" לפתע, כל הבעתה הנרגשת נמחקת, אני מניד את ראשי, קולה סדוק כשהיא ממשיכה, "חשבת להתקשר למישהו מאתנו?"
אני מהנהן, ממשיך את השקר שהארי התחיל, עוד ביימי החטיפה. הפעם הוא לא מקבל את מאת האחוזים של השקר, אלא כמה של אמת, "דיברתי על אקסל, ודמיאן, הם לא הודיעו לך? וגם עם קריסטי! אפ'חד לא דיבר'תך?" אני שואל, מכווץ את גבותיי, היא מנערת את ראשה, זוחלת כדי לשבת לידי, מביאה את ידייה הרזות כדי לחבק את הקו מתחת לצלעותיי, מחככת את ראשה בחזה שלי כאילו הייתה חתול. "אתה נשאר כאן?" היא ממלמלת, מרימה את ראשה, תולה בי עיניים גדולות ומתחננות, אבל משהו בי גורם לפי לנוע, לומר דברים שאני אפילו לא חשבתי שאני רוצה, או שיכול להשיג. "לא, אבל אנחנו נחזור לקחת אותך, אני לא אשכח אותך כאן."

היא מהנהנת אלי, אני מנשק את קודקוד ראשה, מרגיש דקירה נוראית בלבי, מסתכל על לוטי כדי לראות האם היא גרמה לה, אבל כשרואה שהיא כמעט נרדמה יודע שזה לא יכול להיות. הכאב מורגש עוד פעם, עמוק יותר, נוראי יותר, כאילו חותך כל עורק ונים היוצא מלבי, חותך את המסגרת שלו בשביל להוציא אותו שלם מחזי.
"ביי, לוטי." אני לוחש, לפני שמשכיב אותה על מיטתה ויורד למטה, לא יודע מה יחכה לי. אולם לפני שמספיק לפתוח את הדלת, אני יכול רק לשמוע את קולו של דמיאן, לפני שרעש סיבוב מפתח נשמע, ואני יודע שנעול כאן לעד. "הולך לאנשהו?"

∞☆∞
אני כנראה אעלה עוד פרק לפני כניסת שבת או במוצ"ש...

תגיבו ותצביעו❤.