Freedom || L.S

Chapter 19:

Louis' p.o.v:

הארוחה עוברת מהר מאוד בשבילי ואני כבר מוצא את עצמי יושב במושב הנוסע, כאשר רצועת הבד השחורה של החגורה עוטפת את חזי ולוחצת קצת. אני מחכה שליאם ישחרר את הארי, אני לא יודע מה הוא אומר לו, אבל אני כן יודע שהוא מזהיר אותו שלא ייפגע בי בדרך כלשהי, וכמו שזה נראה מבעד לזכוכית הקדמית והכהה של הרכב ליאם נוזף בהארי, בעוד שהארי נראה כמו ילד קטן המקבל את כל הוראותיו ודבריו של אביו.
היום, כשקמתי בבוקר, הייתי בטוח שהארי שכח את כל מה שאמר בלילה, או שכח את כל מה שעשה. לכן כשקמתי לא ציפיתי מהארי שיגיש לי את אחת מהחולצות הצבעוניות שלו ויביא לי מכנסיי ג'ינס בהירים אשר נמצאים כמתאימים לי בדיוק. לא הבנתי מדוע הגיש לי את הבגדים, ולכן הוא אמר לי ללבוש אותם, ושהוא עומד לקיים את הבטחתו שנאמרה בליל אמש. כל הדברים האלו הובילו אותי למצב הזה, בו אני יושב חגור במכוניתו של הארי וצופה בו מהנהן אל ליאם, ומתחיל להתקדם אל עבר המכונית השחורה שלו.

הוא פותח את הדלת ומחליק את גופו אל מושב הנהג, לא טורח לחגור את עצמו וישר מביא את מבטו שמאלה כדי להסתכל עלי. "אז, אתה מתרגש?" הוא שואל, עיניי יהלום האזמרגד שלו מבריקות מאחר וקרני השמש נשברות עליהן, עורו מבריק וזוהר ושיערו הארוך והגלי נראה כה מושך ויפה, וכשקבוצת שיערות נופלת על עינו אני מיד שולח את ידי בשביל להזיז אותה, ונדהם כאשר מרגיש את הרכות שבשיערו.
אני לא מבין שאני מנסה להכניס את קבוצת השערות אל מאחורי אוזנו עד שידו נחה על ידי, ואני שב למציאות דרך מגע ידו המוכר.
היד הזו נהגה להכות, לחשמל, לחנוק, לרצוח, לגנוב, לחטוף ואולי עוד דברים שאני לא מודע אליהם. אני נזכר ביום בו הארי רצח את קרוב משפחתו בדם קר, אני זוכר את הדם עף לכל עבר ולא יכול לעזור אבל מתרחק מהארי במהירות, מביא את מבטי לחגורת מכנסיו כדי לראות את ידית האקדח מחזירה אור הישר לעין שלי. "לו-לואי?" הארי לוחש, לא מבין מדוע התרחקתי ממנו בפתאומיות. הוא עוקב אחרי מבטי, כנראה, כי לאחר שניות ידו אוחזת בהיסוס בידית האקדח, וכל הדרך של האקדח אל תא הנהג עיניי מלוות אותו, שומרות שלא יילחץ על ההדק, שומרות שהרוצח יישאר חבוי בתוך הארי ולא יהרוג אותי.

תא הנהג נסגר ברעש נקישה והארי מניח בעדינות לא מוכרת את ידו על סנטרי, לוחץ קצת ומרים את ראשי כדי להסתכל בעיניו. נשימתי נעתקת בגרוני כאשר היהלום שלו מכוסה בשכבה של דמעות המאיימות לרדת, אני לא יודע את הסיבה אל הדמעות, אבל שלי כבר נופלות על לחיי, ודמעה אחת מרטיבה את ידו של הארי. אני פוער את עיניי ונשנק, מנסה להתרחק מהארי, מוחי בטוח שייפגע בי ואני נכנס למצב של התגוננות. הוא צופה את תנועותיי הבאות ומיד אוחז בידיי, מביא אותי קרוב אליו, מרים אותי כך שאני יושב על ברכיו וידיו כרוכות סביב גבי. אני לא חודל מלזוז בשביל להשתחרר מאחיזתו, אני מנסה כל דבר האמור להרחיק אותי מהחיה, אבל ככל שאני מנסה יותר כך אחיזתו מתהדקת יותר. יד אחת שלו עולה לשערותיי ומושכת בעדינות בקצוות, פעולה השולחת מאות זרמים נעימים במעלה חוט השערה, המגיעים לעמוד שידרתי ועוברים שם שוב ושוב, וכמו בכל פעם שהארי מעביר בגופי זרמים המוח מפרש זאת כסכנה, לכן אני מיד צווח ומתרחק, אך הארי מהדק את גופי קרוב יותר אל חזהו, שלאחר כמה ניסיונות אני מוותר ומרפה את שרירי, בעוד שדמעות זורמות על לחיי ללא סיבה מוצדקת.

"לואי? אתה בסדר? א-אני מכאיב ל-לך? בבקשה, א-אל תבכה בגללי." הארי לוחש לתוך שיערותיי, קולו רועד ומים נופלים על הקרקפת שלי. הוא בוכה. בגללי.
הוא יתנקם בי, אני אסבול, אני לא יכול לצפות את מהלכיו, אבל אני יודע שזה יהיה אכזרי בשבילי. "א-אתה תפגע ב-בי?" אני לוחש בחזרה, קולי הצרוד בקושי נשמע באוזני, ואני מאוד מקווה שהארי שמע את דברי מאחר ואני לא מתכוון לחזור עליהם בשנית. ראשו מתרחק מראשי, הוא גורם לכך שנסתכל זה לזה בעיניים, הוא נראה כה פגוע עם הדמעות האלו, וזה מראה שאני לא רגיל לו, זה חדש מידי בשבילי. הוא שולח אלי חיוך עצוב, שלא נשאר הרבה זמן ויורד שניות לאחר מכן, "א-אתה חושב שאפגע בך?" הוא שואל, קולו לחלוטין שבור אבל אני מפרש את זה כהצגה, כי הארי לא יכול להיות עצוב, הוא מפלצת חסרת רגשות. "לו-לואי אני השתנתי... א-אני לא אפגע בך."
"ומ-מה עם ההצלפות, הא-הארי? א-אתה כ-כל הזמן מ-מזכיר את החוקים ו-ואני...- לא משנה, פ-פשוט עזוב א-את זה." אני לוחש את הסוף, לא מסוגל להשאיר את הקול הגבוה יותר, לא מסוגל להראות לו שהוא ניצח במלחמה הזו, למרות שזה נשקף מעיני כמו הפחד הנמצא שם באופן תמידי כשאני בחברתו של הארי. "לואי תן לי הזדמנות אחת להוכיח לך שהשתנתי! אני לא אותו הארי שהיה!" הוא צועק, עיניו הירוקות כבר לא משדרות את אותו העצב שהיה, אם כי משדרות עכשיו את הכעס שתמיד שב וחוזר אל עיני היהלום שלו. אני נרתע ממנו, אך נראה כי לא שם לב, מאחר וממשיך בדבריו בכעס, "אתה לא משאיר לי ברירה, לואיס. אתה אף פעם לא. תמיד אני זה שצריך להירגע, ואני לא טוב בלנשום עמוק! אתה מביא אותי לכעס הזה, אתה תמיד אשם בזה! אתה-"
"אשם בכל. אני יודע, הארי." אני קוטע אותו, ראשי מושפל וקולי עצוב וחלוש, ברגע שאני מבין שהפסקתי את דבריו אני מיד מרים את ראשי, מתחיל להתנצל בפניו ומנסה לקום מברכיו. ידי מתחילות לאבד את תחושתן ואני מרגיש את הגרון שלי נחסם, שחור ממלא את שדה ראייתי מיד לאחר הטשטוש, אני יודע שזה התקף חרדה אבל אני לא מונע ממנו מלהתקיים, עם כמה שאני מנסה הנשימות שלי לא מצליחות להגיע ללהיות קרובות אפילו לסדירות.

"לואי תתאפס על עצמך! אתה לא אשם בדבר!" קולו של הארי נשמע מבעד לערפול, אבל אני לא מיחס לו חשיבות רבה, כי כל מה שאני רוצה זה להינצל ממנו, ללכת רחוק ולקבל את החופש שלי בחזרה. אולם להארי יש תוכניות אחרות; הוא אוחז בשני מפרקי ידיי ומצמיד אותם לחזהו בעזרת יד אחת, ועם היד השנייה הוא תופס את רגליי הדקיקות, אני ממשיך לנסות להיאבק, מנסה להשתחרר, בשעה שנשימתו של הארי מדגדגת את אוזני.
"לואי שלי, תירגע, זה בסדר. הכל בסדר. אני לא הולך לעשות לך דבר. תנשום; תשאף אוויר ותשחרר את האוויר, ממש כמוני." הוא לוחש, קולו מרגיע, ואני יכול להרגיש את שרירי מתרפים ואת אחיזתו נעשית חלשה יותר, אני מחקה את קצת נשימתו כשעיניו נעוצות בעיני, ולא עובר זמן רב עד שאני מניח את ראשי על חזהו מבלי משים, פשוט רוצה ללכת לישון ולשכוח מכל זה, עד שהארי יזכיר את העונש העתיד לבוא, כמו בכל פעם.

∞☆∞
ל

כו תקראו את הסיפור המושלם של PerfectflowerCrown ! הוא אמנם לא פאנפיק אבל הוא באמת מושלם ומסקרן ומושך ו... כן, כדאי לקרוא(;

תגיבו ותצביעו❤.