Jet Black Heart // Hebrew

5

יום ראשון, 14 בספטמבר:

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את אבא. הוא בא לקחת אותי מהקולג' אבל הדרך בה הוא נסע היא לא הדרך הביתה.

הוא לא ענה.

"אבא, לאן?" שאלתי שוב בקול לחוץ. הכרתי את הדרך כמעט כמו הדרך הביתה.

"לבית של קייט" הוא אמר בשקט.

"למה?" עיניי נפערו בחרדה. לא הייתי שם מאז.. מאז יום לפני מה שקרה. ואני לא רוצה להיות שם. לעולם.

"אבא תחזור! אני לא נכנסת לשם" דמעות התחילו שוב להרטיב את לחיי.

"מחר באים לקחת דברים ממשרד הרווחה. אמא רוצה שתקחי משם את הדברים שלך."

היא הייתה החברה הכי טובה שלי. ישנתי אצלה כמעט כל שבוע והרבה מאוד חפצים ובגדים שלי שכחתי שם.

"לא אכפת לי מהדברים שלי. גם לאמא לא אכפת."

אבא לא ענה.

"פרופסור רוקי אמר לכם לעשות לי את זה, נכון?" הגברתי את קולי בכעס וניגבתי דמעות. פרופסור רוקי היה הפסיכולוג שלי במשך התקופה האחרונה. הוא לא באמת עזר לי.

"כן" אבא נאנח "הוא חושב שעוד לא הפנמת את המציאות."

לא עניתי. אני מניחה שהוא צודק. כל פעם שהיה לי קשה הייתי מדמיינת את קייט לידי, כאילו הכל בסדר, והייתי מדברת איתה בראש שלי ומנחשת מה היא הייתה אומרת, כאילו היא עדיין חיה, כאילו כלום לא קרה.
אבל לחזור לבית שלה ממש לא יעזור לי.

"אני אחכה כאן" אבא עצר מול הפתח.

יצאתי באיטיות לשביל המוכר, רועדת. נכנסתי לבית הריק. אף אחד לא גר כאן עכשיו. קייט גרה שם רק עם אביה כי הוריה התגרשו כשהייתה קטנה אך לפני שנה וחצי אביה נפטר מהתקף לב ומאז היא גרה לבד.

הרצפה הייתה מכוסה אבק. על הספה, בין הכריות, מצאתי את הספר שהיא השאילה ממני. הרמתי אותו. הסימנייה הייתה כמה עמודים לפני הסוף. היא לא סיימה. איך אפשר ללכת בלי לדעת מה סוף הסיפור?

היו עוד כלים מטונפים בכיור במטבח והארון היה פתוח. נשמתי נשימה עמוקה ורועדת ועברתי בדלת החדר שלה. השמיכות על המיטה היו סתורות. היו בגדים בסל הכביסה. אבל הכל היה קר. הוצאתי מהארון את הבגדים שלי והכנסתי לשקית שאבא דחף לי ליד לפני שיצאתי.
אבל אני בכל מקרה לא אלבש אותם יותר.

תמונה של שתינו ביחד ממוסגרת על המדף תפסה את עיניי. כמה הייתי רוצה לחזור לזמן הזה. התיישבתי על המיטה ובכיתי בשקט לכפות ידי. למה היא עשתה לי את זה?
קמתי והתחלתי לפתוח באקראי מגירות. מכנסיים. גרביים. צמידים. מחברות. כסף. דיסקים. אלבומים. כובעים. מגבות. ציורים.
פתאום נעצרתי ובהיתי בדף שמולי. אלו היו ציוני הבגרות שלה, אבל זה לא היו אותם ציונים שהיא אמרה לי. כמעט כולם היו נכשלים. למה היא לא סיפרה לי? ואם היה לה קשה, למה היא לא ביקשה עזרה?
למה הכל כל-כך מסובך? רציתי לצרוח. בשניה לפני שטרקתי את המגירה בכעס ראיתי מחברת כחולה מציצה בפינה.
היומן שלה.
ידעתי שזה הוא למרות שמעולם לא הסכימה לי לקרוא בו. בהחלטה של רגע הוצאתי אותו מהמגירה והכנסתי גם אותו לשקית.

---

"Bring her back or take me with her"
("A match into water" - pierce the veil)