Jet Black Heart // Hebrew

6

יום חמישי, 18 בספטמבר:

פתאום השתרר שקט. השיר ששמעתי נעצר באמצע. נגמרה לי הסוללה בפלאפון. שיט. עכשיו אני אצטרך להקשיב לקשקושים של המרצה.

"ושיעורי הבית הם לקרוא את הסיפור הקצר ולכתוב את התהליכים שכל דמות עברה" הוא בדיוק סיים את השיעור ויצא מהכיתה.

מישהי שישבה לפני קמה והתמתחה. אין לי מושג מי זאת וגם לא טרחתי לבדוק את זה עד שהיא התחילה להתלונן "כמה שיעורי בית? בא לי להתאבד-"

"לא" נעמדתי וצעקתי, אני אפילו לא בטוחה למה "אל תעשי את זה" צעקתי ואז כשהשתרר שקט, הבנתי מה עשיתי.

"א-אני" התחלתי לגמגם והדמעות חזרו "לא משנה" מלמלתי. דחפתי את אשטון הנדהם מדרכי ויצאתי מהכיתה. התחלתי לרוץ. כמה שיותר מהר. כמה שיותר חזק. כמה שיותר מכאיב. נמאס לי מהאנשים. נמאס לי מהחיים. לפעמים אני מבינה את קייט. לפעמים גם אני רוצה למות. אבל לקייט אסור היה למות. התנשפתי במאמץ אבל לא הפסקתי לרוץ. היא השאירה אותי לבד. היא השאירה אותי עם כל הכאב והגעגוע. היא פגעה בי. אם אני אתאבד זה כבר לא ישנה כלום. לאף אחד לא אכפת ממני בכל מקרה. אף אחד לא מרגיש בחסרוני.
הגעתי לסוף המסדרון. מבוי סתום. נשענתי על הקיר והחלקתי לרצפה הקרה. לא זזתי. רק המשכתי לבכות, מחבקת את עצמי. רק מנסה להדוף את הרחמים העצמיים שתקפו אותי. אבל הם תמיד מנצחים.

"תאליה"

לא הוא שוב. לא הרמתי את מבטי מהרצפה אבל יכולתי לראות את הצל שלו "אשטון, לך מכאן".

שמעתי אותו מתיישב לידי במרחק מה. הפנתי לו את הגב ושתקתי.

"תאליה, מה קרה? בבקשה תספרי לי, אני רוצה לעזור" הוא אמר בשקט.

"זה לא עניינך" נהמתי.

"בטח שזה ענייני" הוא מיהר לומר "איך אני אלך לכתוב ספר על איך לחיות טוב כשאני משאיר אותך ככה בחושך?"

"אה אז הכל בגלל הספר" הסתכלתי עליו "לך מכאן ותיקח איתך את הספר המזויין שלך" נעצתי בו מבט מאיים מבעד לדמעות.

"לא, לא התכוונתי שזה ישמע כך" הוא התקרב אלי "אני לא יכול להשאיר אותך ככה, אני רוצה לעזור לך, אני מרגיש שזה אשמתי שאת עדיין ככה ועוד לא הצלחתי לעודד אותך, ואם יקרה לך משהו אני ירגיש שזה אשמתי שלא מנעתי את זה" העיניים שלו היו כנות ומתחננות.

"אבל זה לא הגיוני, זה לא אשמתך" לחשתי אבל המילים שלו דקרו אותי, ככה אני מרגישה כלפי קייט. אבל זה כבר קרה וזה אשמתי. באמת.

"זה משהו שקשור להתאבדות, נכון? את רוצה להתאבד? בבקשה לא-" אשטון נדנד וקטעתי אותו.

"לא שמעת מה אמרתי?"

"שכחתי" הוא מצמץ "אז זה משהו אחר? בבקשה תספרי לי! אני לא אלך מכאן עד שתספרי לי."

"אל תהיה נודניק" ניגבתי את עיניי. אין לי מה להפסיד "אני אספר לך."

אשטון הרים את עיניו באמפטיה וחיכה.

"זאת הייתה חברה שלי שהתאבדה" סיפרתי לו על קייט. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עליה מרצוני עם מישהו שהוא לא פסיכולוג. סיפרתי לו על כמה היינו חברות טובות, ואיך יום אחד היא עזבה אותי, וכמה אני מתגעגעת אליה. הכל.

אשטון שתק והקשיב, ושלף טישויים כמו קוסם בכל פעם שלא הצלחתי לעצור את הבכי. הרגשתי כל-כך קטנה וטיפשה אבל אשטון לא נגעל ולא נרתע ממני.

"אני כל כך מצטער" אשטון לחש כשגמרתי "זה כל-כך לא מגיע לך, את בן אדם מדהים והגורל אכזר."

"אני לא, אשטון" מוללתי את שרוולי באצבעות "אם הייתי עוזרת לה אולי היא עדיין הייתה כאן."

"אבל לא ידעת שהיא צריכה עזרה" הוא ניסה לשכנע אותי.

שתקתי.

אשטון כרך את זרועו סביבי ולא נרתעתי "אני יודע כמה זה לא צודק, אבל אני בטוח שהייתה לה סיבה לעזוב והיא לא עשתה את זה כדי לשבור אותך" הוא חיבק אותי עכשיו, לא זזתי, לא דחיתי אותו אבל גם לא החזרתי חיבוק "ואני מאמין שאת מספיק חזקה כדי לעבור את זה ולהמשיך בחיים. הדברים שאנחנו עוברים מכינים אותנו לעתיד טוב יותר" הוא המשיך "וגם אחרי שהיא עזבה אותך, את לא לבד."

"אני כן" לחשתי. הבדידות הוא הרגש שאוכל אותך מבפנים גם כשאתה מתעלם ממנו.

"את לא. אני כאן. ואני לא אעזוב." הוא הבטיח.

זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שקייט מתה שהרגשתי שלמישהו אחר מלבדה אכפת ממני. הרגשתי את ההקלה. כאילו מישהו הוריד ממני חלק מהמשא שנשאתי. חלק קטן. אבל גם זה משהו.

---

"Now, son, I'm only telling you this
Because life can do terrible things
You'll learn, one day, I'll hope and I'll pray,
That God shows you differently."
("Terrible Things" - Mayday Parade)