מה שהשתנה

פרק ראשון- אל תעשי את זה יותר בחיים טיפשה

היי, קוראים לי אדל. אדל סטיוארט.
אני בת 18, ושבוע מהיום קולג׳ יהיה ביתי החדש.
יש לי שני אחים, טוד בן 21 וצ׳ייס בן 13.
טוד בעל עייני דבש חומות, שיערו שטני, והוא ילד בקולג׳ אז מה שבאמת חשוב זה הקוביות בבטן והשרירים, אבל מבחינתי הוא סתם עוד ילד מעצבן שגדול ממני בשלוש שנים.
לצ׳ייס יש מראה קצת יותר אפל וקודר, לטענתו כך הוא מבטא את רגשותיו. עיניין חומות כהות, וכך גם בגדיו, בשבע שחור. רק שחור ולפעמים קצת אפור. שיערותייו כהות.
אמא שלי?
כן, אמא שלי אובססיבית למראה שלה בצורה מדאיגה.
עינייה ירוקות, ושיערה השטני והחלק נשפך על כתפייה, אבל ברוס הזמן אסוף בגולגול מוקפד.

״אדל״, אמי קראה ממוקד המדרגות, ״את יכולה לבוא לעזור לי לערוך את השולחן לארוחת הערב?״
״כן אמא אני כבר באה״, אני מחזירה וקמה ממיטתי בעצבנות, היא לא יכלה לבחור זמן יותר טוב?
אני גוררת את גופי בחוסר חשק וצועדת אל עבר גרם המדרגות שנראה ארוך מהרגיל. ככול שאני יורדת למטה, אני רואה דמות מוכרת. מקס, החבר שלי.
מקס פישר, בחור מדהים שלמד איתי בתיכון, וכיום אנחנו שנה וחצי ביחד.
אני ממהירה את צעדיי ונעצרת שתי מדרגות לפני הסוף, עייני פוגשות את עיניו במכבוכה, בדיוק כמו בפעם הראשונה.
״היי יפיפייה״, הוא לוחש וחושף שורת שיניים מבריקות.
״מקס״, אני אומרת בנימה מבולבלת, ״ מה אתה עושה פה״?
״חשבתי לבקר את החברה היפיפה שלי, לפני שדרכינו נפרדים״ הוא אומר ולא מוריד את החיוך הפנים..

אני יודעת מה אתם חושבים, מה זאת אומרת ״דרכינו נפרדים?״
אז ככה, אני הולכת ל- NYU, לעומת מקס שהולך ללמוד בוושינגטון. הדבר הכי קשה בעולם בשבילי זה לעזוב אותו, אבל אני לא מוכנה ללכת ללמוד שם, והוא לא מוכן לעזוב משם בגלל המלגה הזאת שהוא קיבל מקבוצת הפוטבול בתיכון, לטענתו זו ההזדמנות הכי גדולה שלו להצליח בדבר שהוא הכי אוהב לעשות, מי אני שאעצור את זה?

הוא נושק על חיי ומחבק אותי בזרועותיו החזקות.
״צ׳ייס, טוד, ארוחת הערב מוכנה״ אמי אומרת בקול רם אל אדיש כמו תמיד, ״אדל, תקחי בבקשה את הכוסות והצלחות ותניחי אותם על השולחן, אתה מוזמן לשבת מקס״.

ארוחת הערב עוברת במהירות, כך גם השבוע האחרון לחופש. את רובו אני מבלה בשינה, ובהכנת רשימת המטלות שיש לי לעשות ולקנות לקולג׳.

השעון המעורר שלי מצלצל בדיוק בשעה 7:59 בבוקר.
אני משליכה את ידי לעבר השעון בתקווה לשבור אותו, לצירי רק עצרתי אותו, גם זה טוב.
לוקח לי שנייה להבין שזהו זה. זה היום שחיכיתי לו כול כך הרבה.
אני קמה בזריזות מהמיטה וניפגש לחדר האמבטייה שנמצא בחדרי.
אני נכנסת לזרם  למים החמיים, בתקווה שהזרמים ישטפו קצת מהלחץ והחרדות שלי. אני טועה, כשאני יוצאת מהמקלחת, אני יותר מפוחדת וחרדתית מקודם.
אני ממשיכה להגיד לעצמי שהכול יהיה בסדר, וניגשת לשידת האיפור שלי.
שידה העשויה מעץ, וצבועה בצבע לבן חלק.
אני מחליטה ללכת על איפור עדין, לא יותר מידי.
אני מציירת קו שחור דקיק מתחת לעיניי עם העפרון השחור שכבר כמעט נגמר לי.
*הוספה למשימות- לקנות עיפרון שחור חדש*
אני שמה קצת מסקרה ההופכת את ריסיי הארוכים לארוכים יותר, אני שמה מעט סומק על עצמות לחיי, ומחליטה שזהו. שזה המראה המושלם.
אני מוציאה את שמלת העיפרון האפורה שאמי קנתה לי במיוחד לאירוע זה, ולובשת אותה.
אני אוספת את שערי החום בגולגול מוקפד נמוך.
אני שמה נעלי בובה שחורות, עם פפיון אפור קטן בקצה, אני הולכת לכיוון המראה ומבינה, שזהו. אני הולכת לקולג׳, אני רוצה לצעוק. אני חייבת לצעוק. אני צועקת.
אני צועקת צעקה כול כך חזקה שטוד רץ בריצה לחדרי עם אלה, ״מה קרה?! מי פה? בוא לפה פחדן שכמוך!״, הוא צועק ואני לא יכולה שלא לצחוק.
״אין פה... אף אחד... ״ אני אומרת תוך כדי צחוק כול כך חזק שכואבת לי הבטן.
״אל תעשי את זה בחיים טיפשה״ הוא אומר ויוצא מחדרי.
אני יורדת למטה, ומקבלת הודעה.
״אנחנו באוטו מחכים, מקס כבר הכניס את דברייך למכונית, תצאי החוצה ונצא לדרכינו.״
אני מסתכלת במראה עוד פעם אחת ומבינה שהצעקה הורידה קצת מהלחץ שרודף אותי מהבוקר.

זה פעם ראשונה שאני מחליטה לכתוב פה, אחרי כול כך הרבה טיוטות על מה אכתוב, מקווה שאהבתם, תודיעו לי אם אהבתם שאדע להמשיך :-)