מה שהשתנה

אפילוג

תפעילו את השיר, כשהקטע באנגלית מתחיל, זה סתם יותר מרגש לקרוא את זה יחד עם השיר 💜

התעוררתי בבוקר ביקיצה טבעית.
טוב על מי אני עובדת? התעוררתי מציפצוף הציפורים על הבוקר, ועוד אחרי המסיבה אתמול, אני לא אתפלא אם אני אהרוג איזה ציפור מעצבים שהוא העיר אותי.

קים כמובן עדיין נוחרת, אז אני מתיישבת על מיטתי באיטיות, מבינה שלישון אני כבר לא אשן.
אני מסתכלת על אצבעי, מסתכלת על טבעת היהלום שיש לי על האצבע.

אני מסתכלת בטלפון שלי ורואה 15 הודעות ו20 שיחות שלא נענו וכולם, כמובן, מאדם.

חגגתי את הרווקות שלי אתמול, כול אחד חגג בדירה אחרת, הוא רצה לראות משחק עם חברים שלו וארגזים של בירות, ואילו אני והבנות עשינו כמה דברים, כמה דברים שצריכים להשאר מאוד בסוד.

״למה את לא עונה?? קים הזמינה חשפן?? ידעתי! אני אהרוג אותה!!״, אדם צעק לי באוזן בשנייה שהתקשרתי אליו.

״על ראש הכנה בוער הכובעעעע״, קים צעקה כשהיא פצחה את עינייה.

״אויש תסתמי״, אדם אמר בתגובה.

״הלו; גם אני פה״, אמרתי.

״נהנהת אתמול יפה שלי? היום זה היום הגדול״, הוא אמר ושמעתי את ההתרגשות בקולו.

״כן מאמי, מה שאומר שאנחנו לא יכולים לדבר, ביי״, אמרתי לא לפני שאני שומעת אותו צועק ׳אוהב אותך׳.

שמעתי דפיקות על הדלת בזמן ששטפתי פנים, ניגבתי את פניי, ופתחתי את הדלת.
ראיתי זר גדול, גדול? עצום, עם מלא ורדים בצבע ורוד, אדום, ולבן, עם כמה פרחים לא אמיתיים בצבע כסף, מושלם בקיצור.
״לי מותר לראות את הכלה נכון?״
״היי אבא״, אמרתי וחיבקתי אותו.

מבולבלות?
אז ככה, היום אני בת 24, אני ואדם השלמנו לפני שלוש וחצי שנים.
שלוש וחצי שנים של זוגיות מאושרת.
לקח לו חצי שנה אז שסלחתי לו בסופו של דבר..
הבנתי שזו לא הייתה אשמתו.
טוב די, אני חושבת שכולם פה יודעים שבלעדיו אין לי אוויר לנשימה.
זה מוזר, הייתי כול כך בטוחה שאני לא אחזור אליו, שיהיה לי קשה מידי, אבל הנה אני פה, עומדת להתחתן עם אהבת חיי.

לורן נפטרה לפני שנתיים בערך, כן היה לי קשה, ואפילו אני לא יודעת למה.
היא הייתה במסיבה ושתתה מלא, כמה אופייני, והיא בחוסר האחריות שלה, נהגה ונכנסה באוטובוס.
היא הייתה בקומה חצי שנה, עד שעברה מוות מוחי.
מאוחר יותר הבנו שבעצם הייתה חולה, ולפני שידעה שהיא תבריא, היא רשמה אותי בתור אחראית על גופתה לאחר המוות.
אירוני לא?
אני אחליט מה עושים לה.
בסופו של דבר, החלטתי את הדבר שהיה נירא לי הנכון ביותר.
תבינו, הייתי בדילמה נוראית.
זה היה או לתרום את איבריה, שהיה יחסית טובים, לאנשים שצריכים אותם, או לקבור אותה בשלמותה, בכבוד.
כן, תרמתי את איבריה.
ראיתי בזה סוג של תרומה לאחר כול הדברים הרעים שהיא עשתה, ולא רק לי, אלא בכללי, לאורח כול החיים שלה.
עשינו לה טקס, והמשפחה הרחוקה, והמאוד עשירה שלה שילמו על הכול.