מה שהשתנה

פרק 30- עץ דובדבנים

אז הכנתי לי פלייליסט שלם של מוזיקה עצובה, כדי להכנס למוד של העצבות, אני לא יודעת אם הפרק הזה יצא לי טוב כמו שאני רוצה, כי אני קצת בתקופה קשה, אבל זה היום שלנו בשבוע, אז יאללה, תהנו!! 💘

אני לא יכולה להיות במקום הזה כבר.
כול דבר מזכיר לי אותו, כול ספסל, כול עץ, כול תחנה, בכול מקום יש לנו זכרונות.

התהלכתי באיטיות ברחוב, מנסה לחשוב מה אני עושה עכשיו, והאמת? שהאפשרות על לעזוב קופצת בראשי הרבה פעמים, יותר מידי פעמים.

אני עוברת ליד עץ הדובדבן וזיכרונות נכנסים לראשי.
אוי לא, רק לא יהיה ככה ליד כול מקום שיש לנו זיכרון ביחד.
•••
״את אוהבת דובדבנים?״ אדם שאל אותי, מחפש כמה דובדנים לקטוף.
״כן מאוד״, אמרתי מסתכלת על עיניו שמחפשות באיטיות ויסודיות.

״תספרי לי עוד על איזה מאכלים את אוהבת״, הוא אמר כאשר מצא כמה דובדבנים ואושר נראה בעינייו, גיחכתי למראה הזה, ועניתי על השאלה שלו.

״המאכל שאני הכי הכי אוהבת זה פירה, אני זוכרת שאמא שלי הייתה מכינה לי פירה והייתי מערבבת את זה עם כול סלט שהיה בבית״, עצרתי לשנייה לנוכח הזיכרון של אמי, והמשכתי.
״אני אוהבת פסטות, אבל יותר פסטה ברוטב עגבניות מאשר שמנת ופטריות, אממ, אני אוהבת בננות, וקווי, ותותים עם סוכר בחורף זה גאוני״.

״מה את יותר אוהבת, קיץ או חורף?״ הוא המשיך את השאלות בזמן שישבנו לספסל הצמוד לעץ.