Royal • Ziam

8: Stuck In The Woods

Thank you for reminding me what butterflies feel like.

פרק 8
תקועים ביער

1888
זאיין

לאחר שליאם עזב את המשרד שלי, מיהרתי להתארגן בכדי לצאת אל הכפר הקרוב.

בזמן שהתארגנתי, מספר נקישות בדלת הפר את שלוותי.

"מי זה?" שאלתי ברכות, משתדל לשמור על איפוק ורוגע.

"זו מריאן." קולו הקר והמעט אפל נשמע ואני נאנחתי בקול, סוגר את הכפתור האחרון בחולצת הכפתורים המהודרת והזהובה שלי.

"את רשאית להיכנס." הכרזתי והדלת נפתחה באיטיות.

"מה רצונך?" שאלתי כאשר דמותה הקרירה הופיעה לצידי.

שיערה השחור נפל על כתפייה, עיניה החודרות בהו בי וידיה היו משולבות ומוצמדות לחזה שלה.

"מדוע אתה מתארגן? לאן פניך מועדות?" שאלה ואני נאנחתי.

"אנו עוד לא נשואים וכבר את כה חטטנית? זה לא עניינך. סביר להניח שאחזור עד הערב." הכרזתי וחבשתי את הכתר הזהוב בעל עיטוריי היהלומים המשובצים בכמה נקודות.

"בהצלחה." היא לחשה ואני העברתי מבט אחרון בבבואתי בראי, לפני שהסתכלתי עליה.

"אין צורך באיחולים מיותרים. שיהיה לך יום נפלא, העלמה."

"תארגן את כל מה שאתה צריך לדרך ותתייצב בשער הכניסה לטירה בעוד כמה דקות." הכרזתי לעברו של ליאם כשנכנסתי אל חדרו והוא הביט בי במבט מבולבל.

הבחנתי בכך שהוא היה עדיין לבוש בנמנמת, מה שגרם לגיחוך חלש להיפלט מפי.

"אנחנו רוכבים דרומה אל עיירה כפרית קטנה, נחזור עוד היום כי העיירה יחסית קרובה. בכל אופן, תתארגן." הסברתי והוא נעמד מהכיסא בו ישב.

"ולמה אתה צריך שאתלווה אליך? מה עם אדוארד?" הוא דיבר ואני הסתובבתי בחדר שהוא קיבל, חדר מהודר ויפהפה, לא יותר משלי כמובן.

"אני רוצה שאתה תתלווה אליי." הכרזתי, מדגיש את המילה אתה, ונעצרתי במקומי, מביט בו לרגע ומיד משפיל את מבטי שוב.

"בסדר גמור, הרי אני בסך הכל דוכס שצריך לצוות לפקודות המלך." הוא לחש ואני גלגלתי את עיניי, מביט בו.

"למען השם, ליאם, פשוט תתארגן." לחשתי והוא הנהן ונעמד.

שילבתי את ידיי והחלתי לרקוע את רגלי בקרקע, רעש נשמע בכל פעם שסוליית הנעל פוגשת ברצפות היוקרתיות.

"הייתי צריך לדעת שהוא יאחר, הוא תמיד מאחר.." לחשתי וסרקתי בעיניי את אולם הכניסה לטירה פעם נוספת.

לפתע עיניי נעצרו על נקודה אחת באופק, דמותו של ליאם.

הוא לבש חולצה מחויטת לבנה ששרווליה היו מופשלים, מכנסיים שחורים וצמודים ונעליים שחורות גם כן.