Royal • Ziam

26: Storm Of Emotions

When i am silent, i have thunder hidden inside.

פרק 26
סערה של רגשות

1889
זאיין

כיווצתי את עיניי והרגשתי את נחיריי מתרחבים, כעס מחלחל בעצמותיי כשאני מביט בלואי שוב.

"מה זה אמור להביע?" שאלתי בקול רשמי ובהיתי בבחור שעמד בקצה החדר.

"סלחו לי על ההפרעה, אך א- אני, הוד מעלתך, אני חושב שכדאי שתבוא איתי.. זה די דחוף." לואי לחש בקול מעט רועד, גורם לי להיאנח ולגלגל את עיניי.

"זה חייב להיות עכשיו? אני באמצע חתונתי, אגיע בעוד כמה דקות, הטקס נגמר בעוד רגע." הכרזתי והוא בלע רוק, בוחן את הקהל הרב שהביט בו.

"זה מאוד חשוב.." הוא לחש ואני ליקקתי את שפתיי.

"אגיע בעוד כמה דקות, וזה סופי!" רטנתי והוא נרתע מעט, מהנהן במרץ ונעלם מהשטח כאילו לא היה.

עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה עמוקה, מנסה להירגע מעט.

לאחר כמה שניות, פקחתי את עיניי והבטתי לכיוון הכומר, מחייך חיוך מזויף.

"אתה רשאי להמשיך."

הטקס עצמו נגמר והתזמורת החלה לנגן.

כל האורחים רקדו במרכז החלל הגדול ואני פשוט בהיתי בנקודה באופק, נושם נשימות סדירות ומשתדל לא להתפרק.

אני אדם נשוי.

אני בהחלט הרסתי לעצמי את החיים, וללא ספק אתחרט על החתונה הזו במשך כל ימיי חיי.

נישאתי לבחורה שאני לא אוהב, בעוד שאני אוהב אדם אחר.

במוחי עלו תהיות האם עשיתי זאת מתוך פזיזות, כעס, רצון לגרום לליאם קנאה או כל דבר אחר.

עלו במוחי כל כך הרבה אפשרויות שכבר הרגשתי אבוד בתוך סערת רגשות, בתוך מערבולת מחשבות עמוסה שמכאיבה ככל שהמחשבות מתרבות להן.

אך לצערי לא הצלחתי להניח לזה, לא הצלחתי לוותר על המחשבות וחשבתי עוד ועוד על הטעות.

והמחשבות הרעות האלה, המחשבות הן אלה שגרמו לכעס רק להיאגר בתוכי ולרצון להתבודד לצוץ, מה שכמובן לא התאפשר.

הייתי חייב להישאר שם, לקבל ברכות מאנשים שהגיעו מהקצה השני של המדינה רק בכדי לברך אותי.
לא יכולתי לאכזב את העם בצורה כזו, זה כבר מוגזם, אפילו עבורי.

אז פשוט נאלצתי להישאר שם, לא מעז לפתוח את פי אפילו לא בכדי לשתות משהו.

השקט כיסה היטב את הכאב שהסתתר בפנים, השקט תמיד מכסה, אני סומך על השקט.