מלחמת האלים

פרק שלישי

הכל עלה באש. כל הביתנים או הוילות או איך שלא תקראו להם. נערים אחדים צרחו, בזמן שהשאר נלחמו במפלצת ענקית עם עשרות ראשי דרקון שירקה אש צולבת. אני הסתכלתי על הכל בהלם. רציתי לברוח, רציתי לעזור, רציתי לצרוח, רציתי לבכות, אבל לא יכולתי לזוז. לפתע הסתובבתי וראיתי נער עם שיער שחור ועיניים... לא היו לו עיניים, הכל היה שחור. הוא הביט בי במבט רצחני.
"תני לי את זה!" הוא צעק וגל של אויר הדף אותי מעט אחורה. לא ידעתי מה לומר, לא יכולתי להוציא מילה. ניסיתי, אבל זה לא הצליח.
"אני אשמיד את הכל אם לא תיתני לי את זה!" הוא המשיך לומר ואני התחלתי לבכות. מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו? מי הוא בכלל?
"מה אתה רוצה?" קולי היה חנוק מדמעות ולא עלה במעט מלחישה. הוא חייך חיוך קטן וזדוני והניד בראשו לשלילה.
פניו הרצינו תוך שניה. "יש לך משהו שאמור להיות שלי" הוא אמר בקול צרוד ומפחיד, מה שגרם לי למעוד לאחור. נפלתי על האדמה, ראשי נחבט בה בכוח, הכל הסתחרר סביבי, המסך החשיך.

-----------

קמתי כשכולי מחוסה זיעה. נשמתי נשימות כבדות וקצובות וניסיתי להירגע. זה היה נראה כל כך... אמיתי. הרגשתי שאני חייבת לדבר עם מישהו, אבל עם מי?
הבטתי בשעון. השעה כמעט שלוש בלפנות בוקר, מי ירצה לדבר איתי בשעה כזאת? אולי מישהו שלא ישן אף פעם...
עצמתי את עיני ונשמתי נשימה עמוקה כדי להרגע מהסיוט שעבר עלי.
'אבא. אני צריכה לדבר איתך' חשבתי, ואז שמעתי רעש חרישי. פתחתי את עיני וראיתי את אדון א' נשען על הקיר שליד שולחני.
"אבא?" לחשתי וחיוכו התרחב. לא האמנתי שהוא בכלל טרח לבוא לפה!
"אני באמת מעדיף את השם הזה על פני אדון א', את לא חושבת כך?" הוא שאל ואני חייכתי חיוך נבוך.
"אני באמת מתנצלת על מה שקרה בכיתה, אני לא ידעתי ש..."
"זה בסדר, סלחתי, את באמת לא ידעת, וגם אם ככה את מתנהגת עם המורים שלך..." ציפיתי שהוא יעביר עלי ביקורת הגונה, הנה היא באה, אני מרגישה אותה... "אז כל הכבוד לך! תמשיכי ככה!" הוא אמר ואני הבטתי בו בפליאה.
"אבל... אני התחצפתי אליך"
"נכון! אבל אני לא כל כך בעד לימודים" הוא קרץ לי ואני חייכתי. מזל.
"דרך אגב... ראיתי אותך נלחמת היום" הוא אמר ואני הרמתי גבה.
"שיטת הלחימה המקורית שלי היתה עד כדי כך מעניינת?" שאלתי בהתנשאות והוא חייך חיוך קטן. לרגע אחד שכחתי שהוא אל, ואסור לי להתנהג אליו ככה. אבל בצורה שבה הוא מדבר איתי... הוא היה יותר צעיר, יותר נערי, יותר... אבא. ויש לי הרגשה שהוא לא בא לפה כדי לחלק עונשים.
"תאמיני או לא, אני לא היחיד שצפיתי בזה" הוא אמר ואני התיישבתי יותר טוב על מיטתי. הרגשתי מעט אי נוחות, אני לא אוהבת שאנשים צופים בי בלי ידעתי, או רצוני. זה פשוט... חושף אותי יותר מידי.
"אפרודיטה היתה מאוד נלהבת והיא אמרה שהיא רוצה אותך בתור הבת שלה, אז אמרתי לה שתחלום ותחפש פראיר אחר" הוא אמר והתקדם לעבר מיטתי. אני חייכתי. שמחתי לדעת שאבי - האבא שלא פגשתי מעולם, ולא סבלתי עד היום בבוקר - גאה בי כבר על היום הראשון שלי פה. "גם הרמס היה, הוא רתח מעצבים על כך שניצלת את הבן שלו. אבל למי אכפת? חוץ מזה שאפרודיטה ניסתה לנחם אותו ואמרה שאולי יש לכם סיכוי להיות ביחד" הוא הביט בי בחשד אבל אני רק נאנחתי בחיוך קטן ושילבתי ידיים.
"עוד מישהו?"
"גם ארס היה. הוא אומנם לא הראה את זה כלפי חוץ, אבל היה נראה שגם הוא רוצה אותך בתור הבת שלו. איך שהוא לטש בך עיניים... אפילו שהוא רצה למצוא תירוץ טוב ואמר שהוא שם רק בגלל הילדים שלו - וגם בגלל שאפרודיטה רצתה שהוא יבוא - זה יכול להיות נכון. את בטח כבר מכירה את אלנה וקרטר" - הנהנתי - "אז ארס ממש גאה בהם. הם הילדים הכי חזקים שלו, ומביאים לו גאווה גדולה... הם גם כל הזמן מנצחים במשחק הפתיחה, אבל אני מקווה שהשנה זה ישתנה" הוא קרץ והתיישב לידי. אני חייכתי חיוך ביישן.
"גם אתנה היתה שם. היא לא יכלה לפספס קרב שכזה... והיא היתה מאוד עצבנית כשהקרב נגמר. אבל לא עליך, אלה על עצמה. היא הסתובבה הלוך ושוב וכל הזמן אמרה לעצמה 'איך אני לא חשבתי על זה?' מה שחירפן את כולנו. אז אמרתי לה שאם היא פחות מוכשרת מילדה חצויה אז יש לה הרבה על מה לעבוד..." הוא אמר אבל אני החמצתי פנים.
"אתה מזלזל בחצויים, אני רוצה להבין?!" אמרתי בטון הכי מתלונן והכי סנובי שהיה לי. והוא גיחך מעט.
"תלוי אל מי מתכוונים" הוא אמר, ואני קימטתי את מצחי באי הבנה. הוא ראה זאת והחל להסביר את דבריו.
"הילדים של ארס, אתנה, הפייסטוס, ושלי מאוד חזקים והנחוצים לנו. כל השאר... לא ממש" הוא ציקצק בלשונו, ואני עיבטתי מעט את פני.
"לבני הרמס יש כוח מספרי," אני אומרת. "ואפרודיטה... טוב, אתה יכול להודות שאחרי מה שקרה לי, פיתוי זה סוג של כוח." הוא נשם עמוקות.
"אולי את צודקת" הוא אמר ואני חייכתי חיוך קטן, מרוצה מעצמי. "אז... על מה רצית לדבר איתי שלא יכולת לחכות לפחות עד שהשמש תזרח?" הוא שאל בטון מתלונן מעט ואני נאנחתי. סיפרתי לו את החלום שלי, מההתחלה ועד הסוף. וכשגמרתי ראיתי שפניו החווירו, כאילו מישהו צבע אותם בלבן. לבן בוהק.
הוא ניער מעט את ראשו והעביר את ידו בשערו.
"נראה לי שמחר תצטרכי לפגוש מישהי" הוא אמר ואני הבטתי בו באי הבנה, והוא ענה על השאלה שלא שאלתי. "האורקל"