מלחמת האלים

פרק חמישה עשר

"יופי, את משתפרת" אבי אמר כשתרגלנו חסימות בקרב חרבות. נאנחתי.
"אני רוצה ללמוד איך לנצח בקרב חרבות מהיר" אמרתי והוא חשב מעט. אבל אז תקף אותי במהירות. חסמתי את המכות שלו ותקפתי אותו.
"מה, אתה, עושה?" שאלתי בין מכה למכה. הוא חייך חיוך קטן.
"את, רואה, שאת, טובה, בזה?" הוא אמר ואני סובבתי את החרב שלו. היא נשמטה מידו והוא הרים אותן לאות כניעה. רק עכשיו הבנתי מה הלך פה. נלחמנו בקרב חרבות ממש מהיר, עד שאפילו לא הבנתי מה אני עושה!
"את רואה?" הוא אמר. "את טובה בזה אפילו יותר ממני. זה היעוד שלך"
"בסדר. מה שתגיד" אמרתי והתיישבתי על אחת הכורסאות. לא רציתי להיות אלת הנשק על חשבון אחרים. כמעט כולם מתו בגלל הרצון להיות כאלה, ואני? שבכלל לא רצתה את זה אהיה כזאת?
"קירה" הוא אמר בקול רך. "לא רק אני יודע את זה, כולם יודעים. כל האלים השלימו עם זה כבר. אנחנו צפינו בך מההתחלה"
הבטתי בו באי הבנה. "מההתחלה?"
"מאז שבאת לפה, צפינו בך כשנלחמת עם ג'ייסון, צפינו בך כשנלחמת נגד קרטר בטפוס ת'דגל, צפינו בך כשטיפסת על המתקן של הפייסטוס כדי לעזור למדיסון לא ליפול. למה את חושבת שהיינו שם? צפינו בך כל הזמן" הוא אמר ואני הבטתי בו בעיניים פעורות.
"אז בגלל זה ארס והרמס רבו עלי?" שאלתי ונעמדתי על רגלי בזעם. "הם רצו כוח?"
"ארס והרמס רודפי בצע בקטע הזה, אבל גם אפרודיטה רצתה אותך. ודרך אגב, ג'ייסון עם ג'יין עכשיו" הוא אמר ואני הנהנתי.
"איך זה קרה בכלל?"
"ג'ייסון מצא את ג'יין מדממת ליד אחד הביתנים, הוא היה ממש רחמן וחבש לה את היד. ואז היא אמרה לו שהיא אהבה אותו כל הזמן הזה והוא היה כל כך מרוכז בך עד שהוא אפילו לא שם לב אליה" אפולו אמר. "ואז ג'ייסון הבין שהיא צודקת, והרבה נשיקות היו כלולות בדבר הזה. חוץ מזה שאפרודיטה לא הפסיקה לבכות מהתרגשות, והרמס ארס זעמו על ג'יין וג'ייסון" הוא הסביר ואני כיווצתי את גבותי.
"למה?"
"כי הרמס וארס מתעבים אחד את השני אפילו יותר ממני ומארס" הוא השיב ואני הנהנתי בהבנה. אך לפתע שמעתי מישהי שרה, ומישהי מנגנת, ועוד כמה מוחאות כפיים.
"מה זה הרעש הזה?" שאלתי והוא נאנח בחיוך.
"לכי תיראי. הן במרפסת מאחור" הוא אמר ואני קמתי והלכתי אל מאחורי המדרגות, איפה שהיתה את דלת ההזזה הגדולה למרפסת. פתחתי אותה וראיתי תשעה נערות מעט גדולות ממני יושבות בחוץ. לכולן היה שיער שחור חלק שהיה מסודר בתסרוקות יפהפיות, ועינהן הכחולות עמוקות היו זהות.
אחת ניגנה על משהו שמנראה כמו נבל קטן, אחת רקדה מחול יפהפה, כמה מהן שרו בקול מושלם, ושתיים כתבו דברים בפנקסים. הנערה שניגנה הבחינה בי וחייכה חיוך מסנוור. כל השאר הבחינו בי וחייכו גם הן.
"בואי קירה בת אפולו. שבי איתנו" אמרה הנגנית בקול רך והשאר הנהנו. הסמקתי וניגשתי להתיישב לידה. היא התחילה לנגן בשנית והבנות חזרו לשיר. הן שרו על המסע של אודיסאוס, אחת שרה את השיר, אך אחרת הצטרפה כשהיה קטע רומנטי, והשניה הצטרפה כשהיה קטע מצחיק, הן גמרו את השיר יחדיו, והרקדנית השתחוותה לקהל בעודנו מצחקקות.
"היית נהדרת אוטרפה" אחת מהן פנתה על המנגנת והיא הנהנה.
"אראטו מה ששרת היה כל כך רומנטי" היא השיבה וזאת ששרה את קטעי האהבה חוותה בראשה אליה עם חיוך.
"של מי היה הרעיון לשיר על אודיסאוס?" שאלה את מהן.
"שלי" מישהי הרימה את ידה בגאווה. הנערה ששאלה גלגלה עיניים.
"מי תחשוב על זה אם לא את קאליופה" היא אמרה וקאליופה החמיצה פנים.
"למה לא שרת?" היא שאלה את אחת הכותבות.
"כי היסטוריה זה יותר מעניין" ענתה הכותבת וחזרה לכתוב.
"אבל גם זאת הסטוריה קליאו" קאליופה אמרה וקליאו גלגלה עיניים.
"בהסטוריה של בני אדם יש יותר אקשן והטרגדיות" היא אמרה וזאת שנזפה בקאליופה ניגשה אל קליאו.
"איפה טרגדיה?" היא שאלה והביטה במחברת.
"לא להידחף מלפומנה, אלה חפצים אישיים" קליאו ענתה ומלפומנה גלגלה עיניים.
"טרגדיה זה התחום שלי, תביאי לקרוא!"
"שלום בנות" אמר אבי כשיצא מהבית והתיישב לידי. כולן הפסיקו לדבר וחייכו אליו.
"שלום הלורד אפולו" הן אמרו בקול נעים.
"על מה שרתן היום?" הוא שאל וקאליופה ענתה לו.
"אודיסאוס" היא ענתה ואבי חייך.
"למה שלא תשירו שוב? כולכן?" הוא שאל והן משכו בכתפיהן. ואז נפל לי האסימון.
"את תשע המוזות!" אמרתי וכולן הביטו בי.
"יפה שעלית על זה יקירתי" אמרה אחת שכתבה במחברת והביטה בשמיים.
"רגע, אבל מי זאת מי?" שאלתי, וזאת שישבה לידי התנדבה להסביר.
"אני אוטרפה, אחראית על שירה לירית, מוזיקה ונגינה בחליל, אפילו שהיום החלטתי לנגן בלירה.
יש את קאליופה, שלשיר על אודיסאוס היה רעיון שלה, היא אחראית של שירה אפית, שזה אומר שהיא שרה על מסעות או ביוגרפיות של גיבורים.
יש את קליאו, שהיא זאת שכותבת שם ואחראית על ההיסטוריה.
יש את אראטו, שהיא אחראית שעל שירת אהבה.
יש את מלפומנה, שהיא נדחפת ואחראית על הטרגדיה.
יש את פוליהימניה, שהיא אחראית על השירות והתשבחות לאלים.
יש את טרפסיכורה, שיש לה שם מוזר אבל היא אחראית על המחול ורוקדת מושלם.
יש את תאליה, שהיא אחראית על הקומדיה, והיא מצחיקה בטירוף.
ויש את אוראניה, שהיא אחראית על האסטרונומיה, האסטרולוגיה והמדעים"
"וואו" אמרתי. "זה... הרבה לעקל"
תאליה צחקקה. "את חמודה" היא אמרה ואני הסמקתי. "את יודעת, הלורד אפולו סיפר לנו עלייך"
הבטתי בה בסקרנות. "מה הוא סיפר?"
"הוא סיפר על איך שאת חמודה, ושיש לך חבר, ושכל האחים שלך מתו" היא אמרה ואני הבחנתי במלפומנה מנגבת את עיניה עם מפית.
"זה היה כל כך עצוב" היא אמרה ואני הרכנתי את ראשי.
"עוד משהו?" שאלתי ותאליה חשבה מעט.
"אמ.. אה! שגם החבר של מת" היא אמרה ועכשיו דמעות על גם בעיניה של אראטו.
"תביאי את המפית" היא אמרה וניגבה גם היא את דמעותיה.
"איזו מחוות הזדהות" אמרתי ותאליה צחקה.
"ממש קומיקאית" היא אמרה. "וכן, אנחנו מזדהות עם כל אחד, אנחנו כמו חלק ממך. אם תגידי משהו על כוכבים אוראניה תקפוץ מהתרגשות, ועם תגידי משהו עצוב מלפומנה תתחיל לבכות"
"אה" אמרתי. "ואם אני אומר משהו מצחיק את תצחקי"
"בדיוק" היא ענתה.
"שמענו גם על התחרויות, זאת פשוט התאכזרות, עם כל הכבוד לאבא שלנו" אמרה פוליהימניה ואני כיווצתי את גבותי.
"מי זה אבא שלכן?" שאלתי.
"הלורד זאוס" הן ענו במקלה ואני הנהנתי.
"אז.. מה אתן עושות פה? אתן לא אמורות להיות באולימפוס או משהו?" שאלתי ואוראניה כיחכה בגרונה.
"זה היה די מעליב, אבל לא. אנחנו מלוות את אביך לכל מקום שהוא הולך, פשוט לא הבחנת בנו עד עכשיו" היא אמרה ואני הנהנתי.
לפתע פיהקתי. "מה השעה?" שאלתי.
"בין ערביים" אוראניה ענתה. "נכון שהשקיעה יפהפייה?" היא שאלה ואחויתיה צקצקו בלשונן.
"חנפנית" אמרה את מהן והמוזה החמיצה פנים וחזרה לכתוב משהו במחברת שלה. הבטתי אל השקיעה כשהשמים נצבעו בכתום/צהוב/אדום מושלם.
"כן" אמרתי. "ממש יפה"
"לכי לישון אם את עייפה" אמר אפולו ואני נאנחתי.
"בסדר" אמרתי וקמתי על רגלי. "היה נעים לפגוש אתכן"
"גם אותך" הן ענו במקלה, ואני צחקקתי ונכנסתי אל הביתן. התקלחתי במקלחת שלי, ולבשתי טייץ שחורים וגופיה לבנה. אספתי את שערי לקוקס ונשכבתי במיטה. אבל לא הצלחתי לישון.
לקחתי עליונית ארוכה חצי שקופה, נעלתי כפכפים ויצאתי מחוץ לביתן. היה שקט בחוץ, ראיתי כמה נימפות יער בין העצים וכמה סאטירים יושבים בצל העצים ונוחרים. נחמד כאן כשהכל רגוע. ניגשתי אל האגם וישבתי ליד המים. הכנסתי את רגלי מעט לבפנים ונאנחתי כשהדיגדוג הקריר עבר ברגליי.
"גם את לא מצליחה לישון?" שאל קול נערי מאחורי ואני קפצתי בבהלה.
"שלא תפחיד אותי שוב נייל" אמרתי והוא בתשובה התיישב לידי.
"זאוס לא אמר מתי התחרויות יתחילו" הוא אמר ואני נאנחתי.
"כנראה שמחר"
"והתכוננת?"
"אתה מתחקר אותי?" שאלתי והבטתי בו.
"לא, סתם שאלתי" הוא אמר ואני גלגלתי את עיניי.
"כן, התאמנתי, למה?"
"כדי שלא תמותי בזירה" הוא אמר ואז הביט בי.
"אפשר לפרוש לא?"
"לא נראה לי. ועוד הפעם זאוס לא אמר לנו את החוקיים במלואם" הוא השיב ואני הבטתי אל האגם.
"אל תקרא לו ככה, הוא יכול להתעצבן מאוד" אמרתי והוא צחק.
"כן בטח, ומה הוא יעשה לי? יהרוג אותי? מילא אני הולך למות"
"אל תאמר את זה"
"אבל זה נכון, אני כבר השלמתי עם זה" הוא אמר ואני הבטתי בו. "הם רק רוצים להיפטר מאיתנו"
"זה לא נכון" עניתי.
"זה כן נכון, אז למה הם לא עשו תחרויות אחד על אחד מההתחלה?" הוא שאל ואני הבטתי אל האגם.
"אף אחד לא יכול לשרוד לבד" מלמלתי ונזכרתי בחלום שלי על ארטימס. "טוב זה לא אשמת האלים שאתה כל כך רוצה להיות אל" אמרתי וחזרתי להביט בו. עיניי הטורקיז שלו הקרינו שיעשוע.
"אבל גם את רצית את זה לא?"
"לא" אמרתי. "אפולו ביקש ממני"
"בבקשה" הוא אמר וחווה בידו. "וזה לא נראה לך כאילו הוא רוצה להיפטר ממך?"
"יש לו סיבה טובה!" הרמתי את קולי. "אסור לך לחלוק על האלים!"
"ומה עם האחים שלך? וקרטר הא? ואפריל? הם מתו בגללם" הוא אמר וקולו נשבר.
"הם לא! הם מתו כי הם היו צריכים למות"
"מה שתגידי"
"אי אפשר לשנות את העבר נייל" אמרתי. "אז תתרגל לזה. אפריל מתה, והיא לא תחזור!"
הרגשתי מעט אכזרית כשאמרתי לו את זה אבל הוא צריך ללמוד להתבגר. הוא יודע שאני צודקת. דמעה זלגה על לחיו.
"אני יודע שאני אפשר להחזיר אותה" הוא אמר. "ואני משלים עם זה, אבל אני- "
"אבל אתה רק מחפש למצוא את מי להאשים. על מי לכעוס" אמרתי והבטתי לאגם. בעוד הוא מביט בי. "אין על מי לכעוס. כך קבע הגורל"
"אז אני מקווה שגם הגורל יהרוג אותי" הוא אמר וקם על רגליו. "לא מגיע לי לחיות"
"ועל סמך מה אתה אומר את זה?" שאלתי והוא הביט בי.
"כי היה לי את האומץ להתאהב שוב" הוא אמר והלך משם. אני פערתי את עיני. הוא התאהב שוב?! במי? במה? איפה? מתי? גל שאלות הציף את ראשי והרגשתי דחף עז לקום ולרוץ אחריו, אבל לא יכולתי. הבטתי שוב במים וחשבתי על הדברים שאמרתי לו. אמרתי לו שאפריל לא תחזור, אבל כך גם קרטר וסופי, הם אמורים להיות מתים. רצתי חזרה אל הביתן והוצאתי מתיקי את השיקוי והפתק שאבי נתן לי. רצתי חזרה החוצה, ניגשתי אל שפת האגם וזרקתי אותם הכי רחוק שיכולתי. בעוד הדמעות מציפות את עיני ומטביעות אותן בגל של עצבות.
קרטר אמור להיות מת. ואסור לי לשנות את העובדה הזאת.