מלחמת האלים

פרק שישי

ישבנו כולנו על הספות בביתן. אפולו רצה לתת לנו הדרכה למה שהולך לקרות.
"אוקי חבר'ה, ראשית אנחנו צריכים נשק. כל הנשק ועוד דברים אחרים נחוצים נמצאים איפה שהייתם עכשיו. אנחנו נצטרך לשלוח לשם שני נערים שיביאו את הדברים כל יום, ואל תדאגו כי יהיו החלפות. תקשיבו, כיוון שזה בנים נגד בנות בינתיים חשבתי לכרות ברית עם אחד הביתנים, לפחות עד שהשלב הזה יגמר. יש רעיון?" הוא שאל, אבל אף אחד לא ענה, יש הרבה שאפשר לכרות איתם בריתות. להרמס יש כוח מספרי, ביתן הפיסטוס מפתחים בעצמם את הנשק, וביתן ארס... אפשר לומר שאין בנינו יחסים כל כך טובים. או לפחות להורים שלי. אבל חייבים לנסות. הם הביתן הכי קטלני פה, ואם אנחנו רוצים לשרוד, זאת תהיה החלטה מאוד נבונה.
"ביתן ארס" אמרתי וקמתי על רגלי.
אפולו חייך בנימוס. "זה לא רעיון טוב"
"כדאי לנסות. צריך לשמור את האויבים שלך קרובים אליך לא?" שאלתי והוא הנהן וחשב מעט על הרעיון.
"בסדר, אבל מי ילך לדבר איתם?" הוא שאל ואני הרמתי את ידי.
"אני"
"רעיון עוד יותר לא טוב" הוא אמר ואני נאנחתי.
"אני אהיה בסדר, הם לא יצליחו להרוג אותי" אמרתי והסתכלתי על סופי. היא חייכה אלי.
"אוקי, אבל נשלח איתך עוד מישהי... סופי" אפולו אמר והיא קמה ונעמדה לידי.
"כרצונך אבא" היא אמרה והוא חייך.
"טוב ויפה, אבל אם לא תחזרו תוך 10 דקות אני אלך בעצמי לשם" הוא אמר ואני חייכתי אליו.
"לא יהיה בכך כל צורך"

פתחנו מעט את הדלת והצצנו החוצה. הכל היה נטוש או מפוצץ. גופות של נערים מעטים ומדממים היו מפוזרים על האדמה. זה עשה לי צמרמורת נוראית. וכל העשן הזה מיסביב לא כל כך הוסיף לאווירה "הנעימה" שלי.
סגרנו את הדלת בשקט והתגנבנו עם קשתות וחיצים לעבר הביתן של ארס.
להפתעתנו נער ישב בפתח הביתן ושייף את החרב שלו. וכשהוא הבחינו בנו הוא נעמד וכיוון את החרב שלו אלינו.
"מה אתן רוצות?" הוא שאל בקול נוקשה וסופי כיוונה אליו חץ, הנמכתי אותו.
"אין בכך צורך" אמרתי בקול מתחכם והתקרבתי אל הנער. "אנחנו כאן כדי לדבר עם הלורד ארס"
הנער צחק. "אתן חושבות שתצאו משם בחיים?"
"יש לי סיכוי טוב" השבתי הוא גלגל את עיניו בחיוך.
"בסדר, אבל אני צריך שתיתנו לי את הנשק שלכם" הוא אמר והושיט את ידו. לא התווכחתי ונתתי לו את הקשת שלי ואת אשפת החיצים. סופי היססה מעט אך עשתה כמוני. והוא רמז לנו להיכנס פנימה.
זה היה נראה כמו בסיס צבאי. הביתן שלהם היה הרבה יותר גדול משלנו. זה היה כמו אולם שבו התאמנו נערים אחד עם השני בלחימה בחרבות, הם זרקו כידונים וחיצים אל מטרות, ועשו ריצות והרמות משקולות. במילה אחת, וואו.
לפתע כולם עצרו ממלאכתם והסתכלו עלינו בחשד, אך הנער סימן להם שאנחנו בסדר והם חזרו לעיסוקיהם.
עלינו במדרגות המסולסלות אל הקומה השניה והלכנו מעט במסדרון. עד שהנער סימן לנו לעצור ופתח את הדלת אל אחד החדרים. זה היה ענק.
זה היה חדר גדול עם חלונות גבוהים שבאמצעו היה מונח שולחן עגול עם הרבה רישומים ושירטוטים. ארס עמד לידו, עדין עם השריון שלו. לידו עמדו אלנה וקרטר, והם ניהלו שיחה ערה לגבי שיטות תקיפה.
ארס הבחין בנו ראשון וחייך חיוך קטן.
"הי קירה, ברוכה הבאה לביתן ארס" הוא אמר ועכשיו גם אלנה וקרטר הבחינו בי. ואלנה חייכה חיוך משועשע כאילו אמרה לי 'כל כך הלך עליך אחותי'.
"אני שמחה להיות כאן הלורד ארס, אך לא באתי הנה לביקור ידידותי" אמרתי והוא הביט בי בסקרנות.
"סיקרנת אותי" הוא אמר ואני חייכתי.
"האמת שהייתי מקווה לדבר איתך יותר בפרטיות..."
"אין בעיה. אלנה, קרטר" הוא רמז להם, והם הנהנו ויצאו מהחדר. נשארנו רק אני, ארס וסופי.
"אז... מה כל כך רצית שהסתכנת במוות ע"י אחד מהבנים שלי?" הוא שאל בציניות ואני התקדמתי אליו מעט.
"היינו שמחים לכרות אתכם ברית" אמרתי ברישמיות והוא הרים את גבותיו. לזה הוא לא ציפה.
"זאת דרישה... מעניינת. ולמה שנסכים לה?"
"תחשוב בהגיון, שנינו יודעים שהביתנים שלנו מוכשרים בלחימה, אם נשלב כוחות נהיה יותר חזקים ובעלי כוח. נוכל לקטול את כולם בשניה וכך השלב הבא יגיע יותר מהר" אמרתי והוא הנהן. הוא חשב מעט אך לאחר מכן פנה אלי.
"ומה יקרה בשלב הבא?"
"נוכל לבטל את הברית" השבתי והוא הנהן בשנית. הוא חשב שוב ואז הביט ברישומיו. הוא חזר להביט בי.
"אני יכול לבקש בקשה משלי?"
"מה זאת אומרת?"
"בקשה תמורת זה שנהיה בעלי הברית שלכם" הוא אמר ואני שילבתי את ידי.
"תלוי מה" אמרתי, הוא חייך.
"בקשר לקרטר..." הוא אמר ואני הרמתי גבה. הוא יכל לבקש כל דבר אחר וזה מה שהוא מבקש? שאני אהיה עם הבן שלו?!
חשבתי מעט, בשביל הביתן שלי. "אוקי, סגרנו. אבל עליך להישבע לי בנהר סטיקס" אמרתי והוא הנהן ונשבע. נשבעתי גם אני והוא חייך.
"טוב ויפה, מה שאומר שלבנים שלכם אסור להרוג את הבנות שלנו וכך להפך" הוא אמר ואני הנהנתי.
ואז משום מקום צץ אפולו.
"הי אחי" ארס אמר ואפולו הרים את גבותיו.
"אני... פספסתי משהו?"
"רק ברית קטנה בנינו" ארס השיב ואפולו עדין נשאר עדין מעט בהלם. "הבת שלך יכולה להיות מאוד משכנעת" הוא הוסיף ואני חייכתי חיוך ביישני. אפולו התקרב לארס וסוף סוף עלה חיוך על פניו.
"יותר נחמד כשאתה לא תוקף אותי"
ארס משך בכתפיו. "מסתבר שאנחנו יותר חזקים כך. וזה מה שנחוץ במלחמה"