מלחמת האלים

פרק תשעה עשר

כל אחר הצהריים ביליתי מול המחשב הנייד שלי וחיפשתי שירים, לא ידעתי איך לאכול את עצמי!
כולם שונאים אותי עכשיו! ואם אני אוותר, תכנית אלנה תזכה. וזה לא דבר שאני רוצה שיקרה. אף אחד לא רוצה שזה יקרה.
בינתיים יש לי... מאה שמונים ושלוש שירים. זה מספיק? לא ידעתי אז חיפשתי עוד. אבל לפתע שמעתי נקישה על דלת חדרי.
"כן?" שאלתי והדלת נפתחה. נייל עמד בפתח.
"הי" הוא אמר וסגר את הדלת מאחוריו.
"הי" חייכתי אליו חיוך עייף. "מה קורה?"
"מה יכול לקרות? אני סתם אחראי על קישוט, שיעמום טוטאלי. מה איתך?"
נאנחתי. "אני בודקת שירים חמישים שנה ועדיין אין לי מספיק"
"אה" הוא אמר ואני נאנחתי וקמתי על רגליי.
"למה ויתרת?"
"מה? על מה?"
"אתה יודע על מה. למה?"
הוא חייך ברוך. "כי אני אוהב אותך. אחרי כל מה שעברת בגלל התחרות... מגיע לך לזכות"
"אבל זאת הנקודה" אני אומרת. "איך אני יכולה לזכות? זה כאילו שרצחתי את כולם במו ידיי!"
"די" הוא אמר וחיבק אותי. "את לא אשמה. עכשיו תראי לי חיוך" הוא התנתק ממני והביט בפני. "איפה הוא? איפה חיוכי?" הוא דיבר אלי כמו אל ילדה קטנה ואני חייכתי חיוך קטן. "הנה הוא"
הבטתי אל תוך עיניי הטורקיז שלו והוא הביט אל עיניי. לאט לאט הוא רכן אלי ונישק אותי בעדינות שלו תתואר. כרכתי את ידיי סביב צווארו והוא כרך את ידיו סביב מותניי והצמיד אותי אליו. הייתי צריכה להתרומם על קצות האצבעות בשביל להגיע לגובה שלו, אבל הוא התנתק ממני בסופו של דבר. השאיר על שפתיי עיקצוץ מדגדג שהתחנן לעוד.
"בואי" הוא אמר. "אני אעזור לך"

קמתי מוקדם בבוקר לקול נשי מוכר שלא שמעתי הרבה זמן.
"בוקר טוב יפה שלי" היא לחשה ברוך וניערה אותי בעדינות. פקחתי את עיניי ולא האמנתי למה שראיתי. ישבה על מיטתי אישה בסביבות גילאי השלושים. היא היתה לבושה בחולצה בהירה מקושקשת ומכנסיים שחורים. היא היתה מאופרת מעט ושערה החום היה פזור על כתפיה.
"אמא?!" שאלתי בהלם וחיבקתי אותה בחוזקה. "מה את עושה פה?"
"שמעתי שהבת שלי היא המנצחת בתחרויות ההזויות האלה, אז באתי" היא משכה בכתפיה ואני התנתקתי ממנה והראיה שלי נהפכה מטושטשת מדמעות שאיימו לפרוץ החוצה. "וגם שמעתי על קרטר. אני כל כך מצטערת" היא אמרה ואני משכתי באפי.
"התגברתי עליו, בערך, אני עם נייל עכשיו" אמרתי והיא הנהנה.
"והוא..." היא אמרה ואני צחקתי.
"חתיך. בן פוסידון" השבתי והיא שרקה.
"עולה בסולם אני רואה. עוד מעט זאוס יהיה חבר שלך" היא אמרה ואני גלגלתי עיניים.
"אני לא יודעת... אני חושבת שהוא אולי יותר מידי מבוגר בשבילי את לא חושבת?" אמרתי ושתיינו צחקנו.
"מה מצחיק?" שאל קול מהכניסה. אפולו נשען על משקוף הדלת וחייך חיוך קטן. הוא היה נראה בגיל של אימי, ולבש חולצת וי לבנה ומכנסיי ג'ינס.
"כלום. שיחת בנות" אמרתי והעברתי את ידי בשערי. הוא הנהן ונכנס אל החדר.
"נצטרך למצוא בגדים לאמא שלך" הוא אמר. "את יודעת, לנשף"
הבטתי בו בהלם. "אמא שלי באה?!" שאלתי והיא הנהנה בהתלהבות.
"היה די קשה לשכנע את הלורד זאוס אבל בסוף הצלחתי" היא העיפה את שערה לאחור. "יש לי קסם טבעי"
"כן בטח" אמרתי וגלגלתי את עיניי. היא צחקקה.
"לכי להתלבש קירה, זה הולך להיות יום די ארוך. נייל אמר שצריכים עזרה בקישוט. משהו שקשור לדלועים?" אפולו אמר ואני הנהנתי וקמתי על רגלי.
"אמ... אל תעשו משהו מטופש כשאני לא אהיה פה אוקי?" אמרתי בקול ישנוני והתקדמתי לעבר המקלחת.
"כמו מה?" שאל אפולו בחיוך משועשע. הסתובבתי אליו וחייכתי חיוך ערמומי.
"כמו להביא לי עוד אח" אמרתי ואפולו ואמא שלי צחקו.
"בסדר, אנחנו ניזהר" אימי אמרה וטון דיבורה מעט הלחיץ אותי. הולך להיות לי עוד אח, אני יודעת! אבל אני חייכתי בנחמדות אליהם ונכנסתי למקלחת. זה באמת הולך להיות יום ארוך, ובלילה קרה לי דבר די מוזר, חלמתי חלום. לא חלום, חיזיון, והחיזיון לעצמו היה די מוזר. לא בגלל מה שהיה בו, בגלל שחלמתי אותו כבר.
החלום על המוות שלי.