מלחמת האלים

פרק ארבעה עשר

שטפתי את עצמי והחלפתי בגדים לפני שנייל ומאיה חזרו. לבשתי טוניקה רחבה בצבע חרדל ושורט ג'ינס. פיזרתי את שערי על כתפי ונאנחתי כשהבטתי בהשתקפותי במים. נראתי די בסדר.
נייל ומאיה חזרה כשארנבת בידם.
"זה הדבר היחיד שמצאנו" אמר נייל והתיישב על סלע במעט אכזבה.
"אין פלא" אמרתי ושניהם הביטו בי באי הבנה.
"יש לך רעיונות אחרים מלכת יופי?" היא שאלה ואני הסמקתי מעט.
"תזכרו מה זאוס אמר, יש אוכל בקפטריה, אנחנו יכולים לגנוב קצת" אמרתי ונייל הנהן בהסכמה.
"אבל מה עם יהיו שם עוד נערים?" היא שאלה ואני פלטתי נחרה.
"זאת הפואנטה. כולם חושבים שיש שם אנשים כך שהמקום יהיה נטוש על בטוח" אמרתי והיא הנהנה בהבנה והביטה ארצה.
"אוקי. אבל אני לא הולכת לשם. את רוצה ללכת לבד?" היא שאלה ואני משכתי בכתפיי.
"אני אלך איתה מאיה" אמר נייל ואני הבטתי בו במבט אסיר תודה. די פחדתי ללכת לשם לבד.
"אוקי, לכו, אבל תביאו משהו שלא יצטרך אש" היא אמרה ושנינו הנהנו. לקחנו את כלי הנשק שלנו, ורצנו אל היער הפתוח.
רצנו ורצנו אבל אז עשינו עצירה קטנה כדי לנשום.
"חכה שניה" אמרתי ופניתי לא אחד העצים. התחלתי לטפס עליו.
"מה את עושה?" הוא שאל והיטה מעט את ראשו הצידה בשאלה.
"מנסה - למצוא - נקודת תצפית טובה" אמרתי תוך כדי טיפוס על ענפים עבים. הבטתי לרגע למטה כדי לראות עם הגובה גבוה מספיק וראיתי שנייל מסתכל עלי עם חיוך קטן. הייתי עם שורט.
"תפסיק להסתכל לי על התחת" אמרתי והמשכתי לעלות. הוא צחק.
"אני רואה את הביתנים!" צעקתי כשהגעתי כמעט לצמרת. הם היו בכיוון צפון מזרח לנו.
"יופי, תובילי את" הוא צעק מלמטה ואני ירדתי במהירות.
"בוא" אמרתי ופתחתי בריצה.

"וואו-וואו-וואו" אמרתי ושנינו עצרנו. הגענו ליציאה מהיער, וכפי שחזיתי, הוא היה נטוש.
"בואי נלך" הוא אמר אבל אני הנדתי בראשי לשלילה.
"קל מידי" אמרתי ושלפתי סכין קטנה שלקחתי איתי. לקחתי תנופה וזרקתי אותה הכי רחוק שיכולתי. היא נחתה על גיבעה קטנה באדמה ופצצה התפוצצה בענן עשן. הם הפכו את זה לשדה מוקשים.
"ביתן הפייסטוס" מלמל נייל. "מוכשרים"
"תשתדל לא לדרוך על הגבעות הקטנות" אמרתי והתחלתי ללכת בשדה המוקשים. נייל מיד אחרי.
הלכנו מעט והגענו עד לאמצע הדרך לקפטריה. אבל אז שמעתי פצצה מאחורי. הסתובבתי במהירות וראיתי ענן עשן כמה מטרים מאחורי.
"נייל!" אמרתי. הוא מת? כל כך מהר?
אבל אז הוא יצא מהעשן כאילו לא קרה דבר.
הוא השתעל מעט. "אלה לא פצצות, אלה פצצות עשן, וזה עוד יותר גרוע" הוא אמר.
"למה?" שאלתי.
"כי ככה כולם יוכלו לדעת שאנחנו כאן" הוא השיב ואני החוורתי כסיד.
"רוצי!" הוא צעק. בדיוק כשהבחנתי ברימון שלרגלי. שלוש... שתיים... אחת.
רצתי הכי מהר שיכולתי בזמן ששני רימונים התפוצצו מאחורינו. שלפתי חץ תוך כדי והנחתי אותו על הקשת. הסתובבתי לאחור והבחנתי מבין העשן בבן הפיסטוס שהדליק רימון נוסף. כיוונתי אליו את החץ ועזבתי. הוא מת.
"יריה טובה" נייל אמר ואני המשכתי לרוץ.
"תודה" אמרתי, ונכנסנו אל הקפטריה במהירות.
היו שם הרבה תיקים. לא ידענו מה יש בהם אבל כל אחת לקח שניים מהם. ניגשתי אל המזנון, חטפתי קופסא לבנה עם אורז מבושל והכנסתי אותו אל אחד התיקים.
"בואי!" צעק לי נייל ושלף אקדח, קליבר 22. מאיפה יש לו אקדח?
יצאנו מכניסה צדדית שהיתה שם וראינו את ביתן הפייסטוס מולנו. פניהם היו מכוסים פחם או גריז, ואני הנחתי לאט את התיקים שלי ושלפתי חץ. נייל עשה כמוני ושלף אקדח נוסף. היו שם בערך... 12 נערים, אנחנו נצליח.
אולי.
הכנסתי את החץ אל פי בצורה מאוזנת ושלפתי עוד אחד. לפתע אחד מבני הפיסטוס צעק וכולם רצו לעברינו. היה אחד שרץ אלי עם גרזן ואני יריתי בו חץ ולקחתי את זה שהיה בפי. אחד מהם ירה עלי חץ, התחמקתי ממנו בסיבוב ויריתי בו חץ. נייל ירה בהם וכל שתי שניות היה צריך להחליף מכסנית. אני לקחתי חץ והסתובבתי במהירות על הנער שניסה לקפוץ עלי מאחורי עם חרב ביד. יריתי בו חץ וזזתי הצידה בזמן שהוא נפל על האדמה. יריתי עוד כמה חיצים עד שנשארו לי רק חמישה. לקחתי סכין קטנה וזרקתי אותה אל ליבה של בחורה בעלת שיער שחור ועיניי דבש בהירות. היא מתה. כולם מתו.
התנשפתי בכבדות והבטתי בנייל, גם הוא התנשף והביט בי. ואז רמז לי אל היער.
"כדי שנלך לפני שתבוא תיגבורת" הוא אמר ואני הנהנתי.
"אבל איך נוכל למצוא את הדרך חזרה?" שאלתי והוא שלח אלי חיוך קטן והעמיס את התיקים על גבו.
"סימנתי את הדרך עם לחם" הוא אמר ואני הרמתי גבה בזמן שהעמסתי את התיקים שלי על גבי. "מה?" הוא שאל. "אף פעם לא קראת עמי ותמי?"
"ותראה מה קרה להם בסוף, כמעט אכלה אותם מכשפה" השבתי והוא גלגל עיניים.
"כמעט, אבל לא" הוא אמר. "בואי כבר"