מלחמת האלים

פרק שבעה עשר

היום זה היום. היום מתחילות התחרויות!
לבשתי את הבגדים הכי יפים, שחורים ועויינים שיש לי.
מכנסיי טייץ קצרים שחורים עם דוגמת תחרה וחולצת וי שחורה וקצרה. אספתי את שערי לקוקו גבוה וגם התאפרתי מעט. קצת סומק, קצת מסקרה, איילנר ואודם אדום כמו דם. נעלתי נעליים שחורות עם עקב נמוך מעט, לקחתי את אשפת החיצים שלי והעמסתי אותה על גבי. לקחתי את שני הפיגיונות שלי והנחתי אותן אחת בכל צד. אני לא הולכת לרחם על אף אחד היום!
לקחתי את הקשת שאבי נתן לי ויצאתי מהחדר.

"בוקר טוב" אמרתי באדישות ארסית כשנכנסתי אל הסלון, אבי הרים גבה.
"למה התקשטת כל כך?" הוא שאל ואני גלגלתי עיניים והתיישבתי על הספה מולו.
"אני בכסח היום" אמרתי והוא שרק.
"נמרה" הוא השיב בחיוך קטן, אבל המבט שלי נשאר אטום.
"ראיתי חיזיון בלילה" אמרתי. "קרטר היה בו"
אפולו הרים את גבותיו. "את בטוחה שזה היה חיזיון?"
"הוא ראה אותי. הוא חיבק אותי. הוא אמר שהוא בגד בי ובאלים אבל אז עשה משהו שגרם לבוס שלו להרוג אותו" אמרתי בקול אטום.
"מה הוא כבר עשה?"
כיחכתי בגרוני. "התאהב בי"
אפולו הנהן ואז נשם עמוקות. "אוקי. נדבר על זה אח"כ בסדר? כי אני צריך לומר לך מה הולך להיות בימיים הקרובים" הוא אמר ואני הנהנתי.
"אז היום הם יתנו לך הערכה אוקי? מה שאומר שהם יבחנו את הכישורים שלך בכל מיניי מתקנים. כל האלים נותנים ציון של 1 עד 10, אחד זה כישלון ועשר זה שלמות, ואני מצפה לשלמות" הוא אמר ואני חייכתי חיוך קטן וערמומי.
"אין בעיות" אמרתי ונשענתי אחורה אל הספה. "מתי יוצאים?"
"ממש עכשיו"

לא חשבתי שבית הספר הוא מבנה ממש משודרג. עד שגיליתי שיש לו מעלית.
"איך לא ראיתי אותה עד עכשיו?" שאלתי, ואפולו משך בכתפיו בזמן כשנכנסנו אל קופסאת המתכת.
"אולי לא היית פה הרבה או לא הסתכלת לצדדים" הוא השיב ואני הנהנתי בזמן שהדלתות נסגרו. אפולו לחץ על קומה מינוס אחד. לאחר כמה שניות הדלתות נפתחו אל אולם ענקי בגודל של מגרש כדורגל. כולו היה מוצף בבובות מקש וערמות של כליי נשק. היו גם בקיר הימני והשמאלי חמישה כניסות מכל צד אל חדרים לבנים כשלג שלא הבנתי מה מטרתם.
"אני אהיה בביתן הצפייה למעלה" הוא הצביע על ביתן שחור בקצה האולם. "אנחנו רואים אותך מבפנים, תעשי רושם טוב" הוא אמר ואז נעלם קליל.
גלגלתי עיניים וניגשתי אל אחת המטרות. שלפתי את אחד החיצים ויריתי אל המטרה. פגע. משעמם!
שאר הנערים שהיו שמה התאמנו כמוני ואני חיפשתי כלי נשק שישאיר רושם טוב באמת. היה שם שולחן כסוף מלא בסכינים, וקליעים, ו- אין מצב! קול!
לקחתי את כלי הנשק בחיוך קטן ופתחתי אותו. עשיתי לעצמי מעט אויר וסגרתי אותו. מניפה.
זו היה מניפה אדומה בולטת ועם עיטוריי תחרה שחורה. יפהפייה. ולי היה רעיון איך לשדרג אותה. ניגשתי לעבודה.
לקחתי את אחד סכינים וחתכתי אותו במכונות שהיו שם. אחר כך הנחתי אותו בשבלונה של להב בצורת קשת. שיכולה להתקפל.
חיכיתי מעט, ולאחר שהלהב התקשה חיברתי אותו אל קצה המניפה. שייפתי את הלהב עד כדי כך שהיא חתכה לי את האצבע רק מלהניח אותה על הסכין. מושלם.
"על מה את עובדת?" שמעתי קול מאחוריי וקפצתי בבהלה.
"נייל, בסוף אני אשתגע ממך" אמרתי והוא צחק.
"אני מקווה שזה יהיה בקטע הטוב" הוא אמר ואני חייכתי אליו חיוך קטן.
"זאת סתם מניפה" אמרתי וסגרתי אותה.
"מניפה קטלנית" אמר נייל ואני הבטתי בה.
"רוצה לגעת?"
"לא תודה!" הוא צעד צעד אחורה ואני צחקקתי.
"בסדר. לא חייב"
"אבל מה היא עושה?"
"חותכת. צריך להיות לה עוד שימוש?"
"את רוצה לחתוך אנשים עם מניפה?"
"כן, יש בעיה?"
"לא... זה פשוט טיפה..."
"מוזר?" שאלתי והוא הניד בראשו.
"מיוחד" הוא אמר והביט בי. חייכתי חיוך קטן וחזרתי להביט במניפה.
"איזה תירוץ יש לך הפעם לאיפור? אפרודיטה מכה שנית?"
"לא. אני הייתי משועממת" השבתי והוא חייך חיוך משועשע. "מה אלה החדרים הלבנים?"
"נראה לי שהדמייות. ככה כנראה בודקים אותנו"
"בודקים אותנו" חזרתי על המילים בלעג. "מה שתגיד"
"הי חבר'ה" מאיה ניגשה אלינו. "מניפה מגניבה. אני יכולה?"
"לכי על זה" אמרת ונתתי לה אותה. היא פתחה אותה במהירות וזרקה אותה לעבר אחת המטרות. המניפה הסתחררה באויר וננעצה במטרה.
"קול" אמר נייל ומאיה משכה בכתפיה.
"מאיפה הסגת אותה?" היא שאלה.
"הכנתי אותה. האמת שרק את הלהב" אמרתי והיא הנהנה.
"רק תשתדלי לא להרוג אותי בזירה אוקי?" היא קרצה לי והלכה לדרכה.
"יש לך אחות..."
"מוזרה?"
"מיוחדת" השבתי, והוא חייך אלי חיוך קטן.
לפתע שמענו קריאת קרב והסתובבנו לעבר אחת הבובות. אלנה התנפלה על הבובות כמו חיה רעה והורידה לכולם את הראשים.
"גם היא מיוחדת?" הוא שאל.
"יותר מוזרה" אמרתי ושנינו צחקקנו בשקט.
"טוב, בהצלחה קירה"
"גם לך" אמרתי והוא חייך חיוך אחרון והלך. נשענתי על שולחן העבודה עם מרפקיי ותמנתי את ראשי בידיי. אמרתי שפעם הבאה זה יקרה!
הבטתי לעבר הביתן השחור ואמרתי בלי קול: 'סורי אפרודיטה'.
ככה בעיקרון התקדם כל היום. שייפתי את הפגיונות שלי, את החיצים שלי, את המניפה שלי. עד כמה אני משועממת? בא לי למות!
אבל אז שמעה שריקה. המסך השחור עלה והיה אפשר לראות את הביתן של האלים. מילה אחת יש לי לומר על הדבר הזה. מפונקים!
היתה שמה ספת קטיפה ורודה ארוכה, מולה היה שולחן קפה ארוך מזכוכית שעליו היו כוסות שמולאו בנוזל אדום, וסלסילות של עוגות חומות מעלות ריח מפתה. נקטר ואמברוסיה.
בידיים של כל האלים היו עטים ופינקסים גדולים שבהם הם כנראה רשמו הערות, והם החליטו להראות כמו הורים סוף סוף. בערך בניי שלושים. אבל הבנים היו לבושים בשריוני מלחמה, והבנות בטוגות יווניות. אפילו הרה וארטימס היו שם. וזאוס קם ממקומו על הספה.
"בוקר טוב" הוא אמר בקול, ואני גלגלתי עיניים. ברצינות?
"אני חושב שכבר הגיע הזמן להתחיל בביקורות. נתחיל מהביתן עם המספר הגבוה ביותר של הילדים אל הביתן עם המספר הקטן ביותר של הילדים, כך שהרמס ראשון ואפולו אחרון. עוד מעט יופיעו מסכים גדולים ויקרינו את החניך בתוך החדר הלבן. המטרה היא להישאר בפנים כמה שיותר זמן, להרוג כמה שיותר הרבה, ולא להיפגע מכלי נשק הולוגרמים שמושלכים לעברכם - הזמן הכי ארוך שמישהו נשאר אי פעם בחדר זה עשר דקות - אנחנו ניתן נקודות על שימוש בכלי נשק, הריגה נקיה, ויצירתיות." - הוא הביט בי - "החניך הראשון הוא ג'ייסון. בבקשה תיגש אל חדר מספר אחד בצד ימין" זאוס אמר ואני הבחנתי בג'ייסון עושה את דרכו עם חרב גדולה אל אחד התאים הלבנים.
"מה הנשק שלך?" שאל הרמס.
"חרב, וכמה סכינים" ענה ג'ייסון בתוך החדר. מסכים גדולים הופיעו משני צדדי ביתן האלים, ועליהם היה מוקרן ג'ייסון מתוך החדר בארבע זויות שונות. החדר החשיך מעט וזאוס נשם עמוקות.
"בואו נתחיל" הוא אמר, והמסך השחור שעל הביתן ירד בשנית. הם לא רוצים שנראה את התגובה שלהם. ואז ראינו הולוגרמה כחולה בצורת בן אדם רצה אל ג'ייסון בחרב שלופה.