מלחמת האלים

פרק עשרים (הפרק האחרון!)

אזהרה! ראשית, אני חובבת הריגה אז אני מבקשת סורי מראש. ושנית, הפרק הזה לא יצא לי כל כך טוב אז... אני שוב אומרת סורי.
תהנו.

---------

הייתי בתוך בקתה ישנה והרוסה, כנראה אחד הביתנים שנשרפו. כולה היתה מלאה אפר וזוהמה. אני הייתי מוטלת על הרצפה, שערי היה מבולגן, התנשפתי והתיישבתי על הרצפה הקפואה. השמלה שלי היתה מעט קרועה ומלוכלכת, בדיוק כמו בחלום.
הסתכלתי סביבי ואז ראיתי אותו.
הוא החזיק בה. הוא החזיק באמא שלי.
"או שתתני לי את מה שאני מבקש, או שזה יהיה הסוף שלה!" אמר הנער.
שמתי לב שעיניי מלאות דמעות. "אני בחיים לא- "
"תחשבי שוב" הוא אמר והחזיק בגרונה של אימי בחוזקה. אני פלטתי יבבה. די! לא שוב!
"אל תקשיבי לו קירה, תעשי את מה שאבא שלך היה רוצה שתעשי" אימי אמרה וקולה נחנק מרגע לרגע. זה שבר אותי לגמרי.
"אבא היה רוצה שאני אגן עליך" אמרתי והיא הנידה בראשה.
"לא. הוא היה רוצה שתגני על מה ששייך לך" אמרה אימי אבל הנער כיחך בגרונו.
"אין לי את כל היום, או שאת רוצה שאני אהרוג מישהו אחר שיקר לליבך" הוא אמר בחיוך שטני והסיט סדין לבן וגדול, זה היה כלוב, וג'ייסון היה בתוכו, כמו חיה שצריך לרסן. ניסיתי לרוץ אליו, אבל אז גיליתי שידיי כבולות בשלשלאות ברזל. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, הוא היה מלוכלך והחולצה והמכנסיים שלו היו משופשפים או קרועים כמו בגדיי. נכון, שנאתי אותו בגלל הסיפור עם ג'יין, אבל הוא בכל זאת חבר שלי.
"ג'ייסון!" צעקתי והתפתלתי עד שהשלשלאות גרמו לידי להשתפשף. זה שרף לי.
"איזו החלטה קשה, ויש לך רק חצי דקה להחליט, או שאת פשוט רוצה שאהרוג את שניהם ו- "
"קח אותו," אני עונה בלי לחשוב. כבר חשבתי. "קח את מה שאתה צריך"
"לא קירה!" ג'ייסון צעק וניסה לפרוץ את הסורגים. "לא, אל תקשיבי לו!"
"החלטה נבונה ילדונת" הנער עזב את אימי, שנפלה הרצפה והחלה להשתעל. "החלטה נבונה מאוד" הוא התקרב אלי באיטיות ואז לקח סכין ונעץ בביטני.
"לא!" אמא שלי צרחה והחלה ליבב בקול, אבל לי לא קרה כלום. הנער שלף את הסכין ואני חייכתי אליו חיוך ערמומי.
"לא לימדו אותך שאסור להתעסק עם אלים אלכס?" שאלתי והשלשלאות שהיו על ידיי נפתחו. הוא הביט הי בהלם ולרגע עיניו הפכו חזרה לכחולות. אבל מיד חזרו להיות שחורות.
"לא!" הוא אמר. "את לא אלה! את ויתרת על זה!"
"אז של מי הדם הזהוב הזה אתה חושב?" שאלתי והעברתי את ידי על הבטן המדממת שלי. היא התרפאה מיד.
"קירה… מה…?" ג'ייסון שאל ואני קרצתי לו.
"בוא נלך ראש בראש אלכס" אמרתי ונעמדתי עד שעיניי היו מול עיניו. "פעם אמרת לי שפסנתר יותר טוב מתופים בשביל חנפנות, רוצה לנסות אותי עם מוזיקה?"
אך לפתע ארבעה אנשים באו מאחורי וכפו עלי להישאר על הרצפה וקשרו את פי. הם קשרו אותי חזרה למטה והגיעו מלפניי. אני ממש לא האמנתי!
מאיה, מדיסון, פייג' ואלנה באו מלפני עם חיוכים שטניים.
"תמיד רציתי לראות את השמש שוקעת" אמרה פייג' והם צחקו. חרקתי שיניים.
"מה קורה מאמי?" מאיה שאלה ונישקה את אלכס נשיקה קצרה. הרמתי גבה. ירקתי את מחסום הפה.
"אתם ביחד?" שאלתי ומאיה הנהנה. "ופייג' בצד שלכם?"
פייג' משכה בכתפיה. "את אשקרה באמת מאמינה לכל דבר שאומרים לך נכון?" היא אמרה וכולם צחקו. חוץ מאמא שלי שהתאמצה לנסות לקום וג'ייסון שנראה ממש עייף ונשען על הסורגים בעודו מביט בי במבט מלא עצבות.
"אתם יודעים שאני יכולה להשתחרר נכון?" שאלתי.
"אבל את לא תוכלי לתקוף את כולנו" אמרה מדיסון. הרמתי גבה שוב.
"חושבת?" אמרתי נעמדתי על רגליי בעוד החוטים נקרעים מאחוריי. הן שלפו חרבות ואלכס פסע פסיעה אחורה כדי להשגיח על אימי וג'ייסון.
"הא! אין לך נשק טיפשה אחת" אמרה אלנה ואני גלגלתי עיניים. בין רגע בכול יד היתה לי חרב ארוכה ועל גבי היתה אשפת חיצים וקשת.
"זה המשפט הכי מטומטם לומר לאלת הנשק" אמרתי ואלנה הסתערה. חסמתי אותה והעפתי אותה הצידה תוך שניות אחדות. היא עפה לקיר, התנגשה בו בחוזקה וכרסה על הרצפה. כולה גופה דימם והיא לא זזה. היא מתה? אבל זה קל מידי!
"עוד מישהי רוצה?" שאלתי ופייג' חייכה חיוך שטני.
"נראה לי שאני אנסה" היא אמרה והתקרה עפה במשב רוח חזק. מעל הביתן היתה מערבולת אויר מלאה בברקים. היא הביטה בי ואני גלגלתי עיניים.
"תזכירי לי מי נלחם? את או המערבולת הקטנה שלך?" שאלתי והיא רטנה ושלחה בי ברק. ספגתי אותו כאילו הוא לא היה כלום. תקפתי אותה ועשיתי לה חתך גדול ברגל, בבטן וביד. גם היא בסופו של דבר עפה הצידה אל הקיר. מדיסון ומאיה הן האחרונות שנשארו, וגם אלכס שעמד בצד והביט בנו כמו פחדן. אבל הוא עשה רושם של די נהנה מהמופע. ואז עלה רעיון לראשי.
"אמא, ג'ייסון, תעצמו עיניים!" אמרתי ועצמתי עיניים בעצמי. הרגשתי שגופי גדל, ויותר, ויותר. הפכתי לסופרנובה.
התפוצצתי בפרץ של אור וחזרתי לצורתי הרגילה עם מעט שינויים. הייתי גבוה מעט יותר, התבגרתי טיפה יותר, שערי נהפך ארוך יותר והיא מפוזר מאחוריי גבי ועל כתפיי. על ראשי היה מונח זר עליי דפנה מוזהב ואני לבשתי שמלת גופיה קצרה שהגיעה את הברכיים שלי אבל מאחורה היא נגעה מעט ברצפה.
הבטתי באלכס וראיתי שהוא חיי. איך? אבל מדיסון ומאיה מתו לרגליי, איך הוא…?
"שכחת מי אני קירה לה-רו?" הוא אמר בקול השונה שלו. נזכרתי. אלכס הוא לא הוא.
"האדס. אתה לא מפחיד אותי" אמרתי. "ויש לי משהו יגרום לאלכס לחזור לעצמו"
"כן, בטח, תנסי אותי קירה" הוא חייך חיוך משועשע ושילב את ידיו. משכתי בכתפיי והטלפון הנייד שלי הופיע בידי. אני די שולטת בהזמנת הדברים האלה. העברתי דברים והאדס/אלכס הרים גבה.
"מה זה?" הוא שאל.
"טלפון הנייד שלי אלה מה?" אמרתי. "הנה, מצאתי את זה"
"מה מצאת?" הוא שאל ואני הפעלתי על ווליום גבוה.
"תכיר האדס" אמרתי שהזמר התחיל לשיר. "זה השיר הכי אהוב על הבן שלך, של להקת 'צליל', נראה לי שהוא יזהה אותו אתה לא חושב?"
"מה?" אלכס לרגע אמר בקולו ועיניו החליפו משחור לכחול וחזרה. אבל לבסוף הוא הפך חזרה לאלכס. "מה…" הוא אמר ואחז בראשו. תמכתי בו לפני שהוא לפל על הרצפה והשארתי את השיר פועל.
"זה השיר האהוב עלי, חשבתי שמחקת אותו" הוא אמר והביט בי. הוא היה נראה עייף עם שקיות שחורות מתחת לעיניים והביט בי מעט מטושטש.
"לא מחקתי, אף פעם" אמרתי וחיוך קטן עלה על פניו בעוד הראיה שלי הופכת מטושטשת.
"אני… אני מצטער על כל מה שעשיתי לך, זה לא הייתי אני, זה היה- "
"הוא? אני יודעת" אמרתי והוא חייך חיוך קטן והושיט יד כדי ללטף את לחיי.
"אני… כשהשיר יגמר הוא יחזור לגוף שלי, זה או אני או הוא" הוא אמר ואני נאנחתי.
"בבקשה לא" אמרתי אבל הוא הניד בראשו.
"אני חייב, כבר החלטתי, תני לי את זה" הוא אמר ואני הושטתי לו את החרב שלי. הוא כיוון אותה לליבו אבל אז הוריד אותה ורכן לנשק אותי. נישקתי אותו חזרה והנשיקה התערבבה עם דמעות. אלכס היתה האהבה הראשונה שלי, ועכשיו כשאני סולחת לו על הכל הוא מת. למה?
"אני אוהב אותך קירה לה-רו" הוא אמר ואני הנהנתי, לא יכולתי לדבר. הוא לקחת את החרב והביט בי בחיוך עצוב. וכשהוא נעץ בעצמו את החרב הסטתי את מבטי, לא יכולתי לצפות בזה. פניתי אל אמא שלי וראיתה מביטה בי באי אמון.
"את…" היא גמגמה. "את אלה?"
כרעתי לידה וחיבקתי אותה. "כן. וזהו, זה נגמר" הבטתי בה אבל היא לא חייכה. "מה קרה?"
"ג'ייסון… הוא הסתכל…" היא אמרה ואני פניתי להביט בכלוב. ג'ייסון היה שכוב על הרצפה בתנוחה לא נוחה, מעולף. מת.
"לא" אמרתי וכיסיתי את פי. התחלתי לבכות ואימי חיבקה אותי. הרגתי אותו? הרגתי את ג'ייסון? אני? למה הייתי ככה? הייתי צריכה להיות יותר אחראית, לבדוק שהוא באמת לא רואה אותי. אני מרגישה כל כך אשמה ש… אני לא יכולה.
"די, זאת לא אשמתך" אימי לחשה אבל אני הנדתי בראשי. ואז שמענו משהו. שתיינו הבטנו לעבר הקול וראינו את כל האלים. אפרודיטה הביטה בי ברחמנות אבל אני הבטתי בהרמס.
"אני מצטערת, זאת רק אשמתי" אמרתי לו והוא הביט בג'ייסון. בכיתי שוב.
הרגשתי עוד זרועות חובקות אותי. הבטתי מאחורי וראיתי את אפולו.
"די, בואי תעמדי" הוא אמר ואני הנהנתי. הוא עזר לי לעמוד על רגליי אבל אני רעדתי מעט ובקושי יכולתי לעמוד יציבה. אימי ייצבה אותי מהצד השני ואני הבטתי שוב באלים. חלקם הביטו באלכס בבוז, וחלקם הביטו במאיה, מדיסון, אלנה ופייג' ששכבו מתות ברחבת החדר.
"אני ממש מצטערת על הכל" אמרתי אבל זאוס הרים את ידו.
"אין על מה, את הצלת את כולנו"
"מה?" שאלתי ואבי הנהן.
"בטח שאלת את עצמך למה הלכנו. היו לנו כמה… 'אורחים' בלתי רצויים באולימפוס" אפולו אמר. "ואז לפתע הם הפסיקו להילחם ונעלמו, אז באנו לראות מה קרה, וכנראה בגלל המוות של אלכס- "
"בסדר. הבנתי" אמרתי ודמעה דלגה על לחיי. לא רציתי לשמוע שוב את השם הזה.
"את רוצה שנדחה את המסיבה באולימפוס?" שאלה אפרודיטה ברוך.
הבטתי בה באי הבנה. "מסיבה?" שאלתי וקולי היה רועד מעט. היא חייכה.
"בשבילך טיפשונת, את אלה עכשיו זוכרת?" היא אמרה ואני הבטתי בי ובבגדים שלבשתי.
"נראה לי שיהיה די קשה לשכוח" אמרתי והיא חייכה וקרצה לי.
"טוב, ניתן לך זמן להתאושש מכל זה. בעוד שבוע שבוע נערוך את המסיבה הזאת" זאוס אמר וכולם הנהנו. הוא מחא כף והגופות נעלמו. בלעתי רוק.
"את פעלת בגבורה קירה, כל הכבוד" הוא אמר ואז נעלם. כל שאר האלים נעלמו גם הם ואני נשארתי עם אבי ואימי.
"בואי" אימי אמרה. "אני אכין לך שוקו ואת האוכל האהוב עליך"

לאחר שאני ואמא שלי עשינו שיחת בנות ואכלנו פנקייקים, וופל בלגי, אמרתי לאימי שאני הולכת לישון בגלל השעה המאוחרת. היא הנהנה ואני עליתי אל חדרי. מוזר להיות פה כשאף אחד לא נמצא, אין רעש, אין על מי לצעוק שינמיך את המוזיקה או לומר לו לסתום את הפה כדי שאנשים יוכלו לישון. נשכבתי במיטה שלי והתכסתי בשמיכה. כבר התקלחתי לפני זה, ובואו רק נגיד שנראה לי שהדמעות שלי שטפו אותי יותר מהמים. אני פשוט לא מאמינה שהם מתו, כולם. אני לא שונאת את פייג' או מדיסון או מאיה - טוב, אולי את אלנה כן, אבל נזרום - וג'ייסון ואלכס… אני אפילו לא יכולה לדבר על זה. אני מרגישה כל כך אשמה. אני אומרת לכם, הכל באשמתי. הכל!
לפתע שמעתי דפיקה על דלת החדר.
התיישבתי על המיטה. "פתוח?" אמרתי ונייל פתח את הדלת.
"הי" הוא אמר וסגר אחריו את הדלת.
"הי" אמרתי בקול ישנוני ופיהקתי. הוא חייך מעט אבל פניו הרצינו מהר.
"דאגתי לך, חשבתי שקרה לך משהו" הוא אמר.
"לא. אני בריאה ושלמה" אמרתי והוא נשק למיצחי.
"יופי" הוא השיב.
"ואלה" הוספתי והוא פער את עיניו.
"את צוחקת?" הוא שאל ואני חייכתי והנדתי בראשי. הוא חייך כלא מאמין.
"תני לי הוכחה" הוא אמר ואני פרסתי את ידי. המניפה השחורה/אדומה שלי הופיעה בידי. הוא הרים גבה.
"וואו"
"יאפ"
"את הולכת לישון? הערתי אותך?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי.
"אתה יכול להישאר איתי?" שאלתי והסמקתי מעט כשהוא חייך את החיוך החמוד שלו הנהן. פיניתי לו מקום במיטה והוא הוריד את נעליו.
"אני רגיל לישון בלי חולצה, אכפת לך?"
"להפך" אמרתי והוא צחק והוריד את חולצתו. וואו! החזה שלו היה פשוט… וואו! אי אפשר אפילו לתאר את הדבר הזה. ויש לו קוביות! אלים אדירים אני מתעלפת פה!
הוא קלט שאני בוהה בחזה שלו וצחק. השפלתי את מבטי במבוכה וסומק עלה על פניי. הוא נכנס למיטה ואני הסתובבתי כך שגבי נצמד אליו. ישנו כפיות.
הוא ליטף את שערי לאט והתחיל לדבר. "אמא שלך סיפרה לי הכל, זאת לא אשמתך, הם בחרו בזה"
"איך?" שאלתי. "זאת אשמתי וזהו"
"אלכס בחר למות, ג'ייסון בחר להסתכל עלייך אפילו שאמרת לו לא, וכול השאר בגדו מרצונן" הרגשתי שהוא מושך בכתפיו מאחוריי גבי. "זה אשמתם, את לא אשמה, אז תפסיקי לעשות לעצמך ייסוריי מצפון"
נאנחתי. "מי עוד יכול עודד אותי חוץ ממך?" שאלתי והוא צחק ואני רגשתי את נשיקתו על עורפי.
"אף אחד" הוא השיב בשובבות ואני צחקקתי.
"לילה טוב נייל" אמרתי והוא נאנח.
"לילה טוב קירה לה-רו" נייל אמר ותוך פחות מדקה שמעתי נשמותיו הקצובות על צווארי. הוא נרדם.
נאנחתי ונצמדתי אליו יותר. אולי איבדתי הרבה אנשים היום אבל נייל נשאר איתי.
וזה מספיק לי ועוד איך…

"בוקר" שמעתי את נייל אומר מאחוריי ואני פקחתי את עיניי והסתובבתי אליו לאט. פיהקתי פיהוק קטן ומתוק.
"בוקר" אמרתי והוא חייך ונישק אותי.
"נייל?!" שמעתי קול מוכר ושנינו התנתקנו ברגע והבטנו לעבר הדלת. אמא שלי עמדה שמה והבחינה בנייל בלי חולצה. שיט!
"ואת עוד אומרת לי ולאבא שלך להיזהר?" היא אמרה ואני ונייל הבטנו אחד בשניה והתפקענו מצחוק.
"אל תדאגי אמא, אנחנו לא... זה לא מה שאת חושבת" אמרתי ואני ונייל צחקנו אפילו עוד יותר חזק על המחשבה שזה מה שאמא שלי חשבה שעשינו.
איזו דרך טובה להתחיל את הבוקר!

---------

אז... זהו! הסוף הכי מעפן בהיסטוריה הסופים! האמת שיש גם אפילוג אבל אלה פרטים שוליים...
אמ... תודה שקראתם, מעריכה את זה מאוד, וגם את ההצבעות והתגובות, זה מאוד שימח אותי.

נועהXD