מלחמת האלים

פרק שלושה עשר

הבוקר כבר עלה, רצתי כל הלילה, אך לבסוף הגעתי לאגם. אגם אחר, לא האגם של בני ארס, אחד יותר קטן. לא העזתי להתקדם כששמעתי את פכפוך המים. יש פה מישהו.
"נו די, תתגבר על זה כבר" אמר קול נשי בטון מנחם אך תקיף. אין מצב. אני מזהה את הקול!
"אני לא יכול. אני פשוט לא יכול!" אמר קול נערי והמים התנפצו על סלעים. אני מזהה את שניהם. אח ואחות. נייל ומאיה.
שלפתי חץ באיטיות והנחתי אותו על הקשת, כיוונתי אותו אל נייל ברגע שראיתי אותו. הוא היה נראה כמו שבר כלי. משהו קרה. זזתי ובטעות רגלי התנגשה באבן קטנה ועשתה מעט רעש. נייל הביט לעבר מקום הקול והבחין בי. החץ היה מכוון אליו, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לעזוב. אבל לא עשיתי את זה.
הוא היה נראה שברירי, מתחת לעיניו היו שקיות שחורות ועיניו היו אדומות - כנראה מבכי - והוא הזכיר לי את עצמי כשבכיתי על קרטר. קרטר…
"קדימה, תירי בי, אני רוצה למות" נייל אמר בקול רך אבל אני לא זזתי. מאיה הבחינה בי עכשיו.
"אלים אדירים!" היא ניגשה אלי. ללא כלי נשק. "בבקשה אל תירי בו, הוא לא יודע על מה הוא מדבר, הוא בדיכאון" היא אמרה ונגעה בידי. נשמתי עמוקות והורדתי לאט את הקשת לאט.
"בואי. את רוצה משהו לאכול?" מאיה שאלה ואני ניערתי את ראשי והנדתי בו לשלילה.
"לא תודה" לחשתי והיא כיווצה את גבותיה וסרקה את פניי.
"מה קרה?" היא שאלה, הובילה אותי אל מחוץ לשיחים ונתנה לי לשבת על אחד הסלעים הגדולים והחמימים מהשמש שזרחה מלפני זמן קצר. לא בכיתי, אך דמעה זלגה על לחיי.
"קרטר... מת" אמרתי בפנים אטומות ומאיה הביטה בי בהלם.
"אוי קירה" היא אמרה וחיבקה את כתפי. "אני כל כך מצטערת"
"אני ראיתי אותו מת" אמרתי בלי שום שבר בקולי. "הוא מת לי בידיים ואני לא יכולתי להציל אותו. כמו שקרה עם סופי"
"די. זה לא אשמתך" היא אמרה כהתנתקה ממני.
"זה כן. הכל באשמתי" השבתי.
"ראית? ככה אני מרגיש" אמר פתאום נייל.
"אבל פייג' לא מתה" אמרתי והבטתי בו. הוא הסב את מבטו ממני.
"לא, היא לא מתה" הוא אמר. "אבל אפריל כן"
הבטתי בו במבט אדיש אך בתוך תוכי הייתי פשוט בהלם. הוא היה עם אפריל?
"גם אפריל מתה לי בידיים" הוא אמר. "וכשלך עוד היה את הכוח לרפות, לי לא היה כלום" - קול נשבר לאט - "רק צפיתי בה עוצמת את עיניה. ומתה"
דמעה זלגה על לחיי. "אני מצטערת" לחשתי והוא הביט בי. גם לו זלגה דמעה. "אני… אני ניסיתי לרפות אותו אבל הוא לא רצה. הוא אמר שהוא בוגד ועדיף לו למות. ואני כמו טיפשה לתתי לו למות" אמרתי וקולי נישבר סוף סוף. הנחתי את ראשי בין ידיי והתחלתי לבכות. כל החזות הקשוחה שפיתחתי לעצמי הלכה לעזאזל. מאיה ליטפה את גבי אך לא אמרה דבר. וכהבטתי בה לרגע בין אצבעותיי וראיתי שגם לה יש דמעה קטנה.
"אני מצטער" לחש נייל ואני ניגבתי את דמעותיי והבטתי בו.
"אתה לא צריך להצטער" אמרתי. "זאת לא אשמתך"
"אני…" אמרה מאיה. "אתה לא סיפרת לי את זה" היא פנתה אל אחיה.
"לא רציתי שיכאב לי שוב" הוא אמר בקול חסר אונים. היא הנהנה וניגבה את הדמעה השברירית על לחיה.
"אני יכולה להיות בעלת ברית שלכם? אפילו לזמן קצר?" הופתעתי ששאלתי אך מאיה ונייל הביטו בי והנהנו.
"בטח" נייל אמר.
מאיה ניסתה להכליל את האוירה. "איזה יופי לי" היא גלגלה עיניים. "עכשיו אני צריכה להשגיח על שני ילדים כדי שלא ירגישו לא טוב עם עצמם"
"זה לא זמן טוב לבדיחות קרש מאיה" אמר נייל.
"אוקי" היא אמרה במהירות. "אני אלך לי לצוד משהו בשביל הכיף. תרגישו חופשי לבכות ביחד, אבל תשתדלו לא להרוג את עצמכם אוקי?" היא שאלה ולא חיכתה לתשובה. "יופי, ילדים טובים!" היא אמרה, לקחה את החרב שלה, חבל ארוך, והלכה אל היער. נשארנו רק אני ונייל.
הוא נאנח. "אחיות" הוא אמר ואני נאנחתי גם אני והבטתי באגם שנע לפי תנועת הרוח הקלה שנשבה הבוקר. סופי…
"אוי" הוא אמר לפתע. "אני מצטער, לא התכוונתי"
"זה בסדר" אמרתי. "אבל השאלה האמיתית היא למה קרטר אמר שהוא בוגד?" שאלתי והבטתי בנייל. הוא תפח באצבעו על סנטרו.
"רגע. מה הוא אמר לך? כל מה שהוא אמר לך"
בלעתי את רוקי. "הוא אמר שהוא בוגד, ושיש עוד בוגדים. הוא אמר שמישהו תיכנן הכל, צפה בנו, היה כאן כל הזמן. אותו אדם כנראה ניצל אותו או משהו, ובגלל אי ציות הוא כנראה גם הרג אותו" אמרתי בקול אטום להפליא. נייל פער את עיניו.
"נראה לך שזה אותו אחד שמנצל את אלנה?" הוא שאל ואני חשבתי מעט.
"יכול להיות. ויכול להיות שהוא ניצל עוד מישהו שגרם להרעלה של… אתה יודע" אמרתי והוא הנהן מיד. שוב השפלתי את ראשי.
סופי… קרטר… נמאס לי. נמאס לי להיזכר בהם. הם רק שוברים אותי עוד יותר. אלים אדירים אני חייבת להתאפס על עצמי!
"אולי נדון בזה אח"כ, את בטח די עייפה" הוא אמר ואני הבחנתי שעיניי נוטות להיעצם.
"צודק" אמרתי והחלקתי במורד הסלע כך שישבתי על האדמה הלחה מעט ושנשענתי עליו. "אולי אני אתפוס תנומה קלה…" אמרתי תוך כדי פיהוק. השענתי את ראשי על הסלע ונרדמתי במהירות.
וחלמתי את החלום הכי מוזר שחלמתי עד עכשיו.