מלחמת האלים

פרק שביעי

הפעם, לא חלמתי על העתיד שלי. חלמתי על עבר של אחרים.
כל האלים עמדו במאובק מלא מזכרות ישנות שחלקם כבר התפוררו, וקורי עכבישים הספיקו לכסות אותם. חדר האורקל. זאוס דיבר.
"אורקל נכבדה, אנא אימרי לי את גורלו של האולימפוס" הוא אמר. האורקל התעוררה לחיים. בעיניה נוצר זיק של אור והיא פתחה את פיה שממנו יצא עשן סמיך.
"אח אבוד יקום לתחיה,
ונערת תיכון תסכל מזימה.
אחד מהם יהפוך הוא לאל,
ואת גורל 'המיועדת' חץ וקשת יפסל.
הנשק אותה יהרוג או יציל,
ואת האויב יהרוג הוא בצליל."
האורקל סגרה את פיה והרכינה את ראשה ללא רוח חיים. זאוס והשאר היו המומים.
"זה הכל?" שאל ארס. זאוס הביט בו במבט רציני.
"כמה שפחות מילים לפענח, כך יותר טוב. לפי הנבואה, מזימה תסוכל ע"י לוחמת בחץ וקשת, כולנו יודעים מה זה אומר" הוא אמר וכולם הביטו באפולו. הוא הרכין את ראשו בתשובה.
"זאת יכולה להיות גם אחותי ארטימס הלורד"
"אם אני זוכר נכון אחותך לא בתיכון כעת, זאת הולכת להיות אחת מבנותיך, וכדאי שתשאיר את כל ילדיך בצד שלך, ליתר ביטחון" זאוס אמר ואפולו הנהן.
"הלורד" ארס פנה אל אביו. "זאת יכולה להיות כל לוחמת אחרת בחץ וקשת, לאו דווקא ביתו של אפולו" הוא אמר וזאוס חשב מעט.
"יכול להיות שאתה צודק, אבל אי אפשר לדעת. אני מציע שנערוך תחרויות בשנה הבאה, ולפי כך נראה מי הכי מוכשר מ'החצויים'. מי עתיד להציל את כולנו"
"זה מגוחך" אמר פוסידון. "איך מישהו בתיכון עומד להציל אותנו, האלים? ועוד נערה!"
"אל תזלזל בכך! לנערות יש כוח שווה לשל הבנים, ואולי אפילו יותר מזה! זה שהן נערות לא עושה אותן פחות חזקות או חשובות" השיב זאוס והביט בהרה בחיוך, היה החזירה לו כזה.
"אז מה נעשה אחרי שנמצא את הנערה? ואיזה סוג של תחרות נעשה?" שאלה אתנה וזאוס נאנח.
"לפי הנבואה הנשק יציל או יהרוג את הנערה, אם כך אנחנו צריכים להפוך את אחת הנערות לאלת הנשק. וכולם יוכלו להתחרות על זה" זאוס השיב ואתנה הנהנה.
"הגיוני…" היא מלמלה לעצמה.
"יש עוד הרבה דברים שעלינו לדון בהם, ואני מציע שניגש אל האולימפוס ברגע זה ממש" הוא אמר וכולם הנהנו והתפוגגו באויר.

כשהתעוררתי השמש עדין היתה בחוץ, מאירה את החדר. התיישבתי על המיטה ואז ראיתי שמישהו יושב על כיסא ליד המיטה. הוא הביט בי וחייך חיוך קטן שיכל להאיר את כל החדר. אפולו.
"איך ישנת?" הוא שאל ואני העברתי את ידי בשערי הפרוע בנסיון כושל לסדר אותו.
"כמה זמן הייתי מעולפת?" שאלתי והוא נאנח.
"שלושה ימים" הוא אמר ואני פערתי את עיני. שלושה ימים?! זה הרבה מאוד זמן…
"מי מת?" המשכתי לשאול.
"ארבעה נערים מביתן הרמס, שניים מביתן דיונוסוס, אחד מהפיסטוס, אחת מאפרודיטה, ואחד מארס. ואל תדאגי, לא קרה כלום לקרטר או ג'ייסון" הוא אמר ואני נאנחתי.
"עוד משהו קרה בזמן שהייתי מעולפת?"
"חוץ מזה שהפיסטוס בא לנזוף בכם על זה שכמעט שברתם לו את המכונה? לא, לא קרה שום דבר מיוחד" הוא השיב ואני חייכתי חיוך עייף.
"אז… מסתבר שיש ברית בין הביתנים של הרמס, אתנה ופוסידון? זה מפתיע, בייחוד בגלל שאתנה ופוסידון שונאים זה את זה" אמרתי ואפולו נאנח.
"החברים שלך סיפרו לנו על זה. זה באמת נשמע מוזר, אבל מי יודע," - הוא משך בכתפיו - "אולי הם השלימו סוף סוף"
"אולי" השבתי והוא הביט מבעד לחלון. אני נאנחתי ורציתי לקום, אך הוא ניגש אלי ועצר אותי.
"הי, לאן את ממהרת? היית מעולפת שלושה ימים, את צריכה מנוחה" הוא אמר ואני הבטתי בו.
"אני צריכה לראות את קרטר"
"אני אקרא לו, רק תישארי כאן" אפולו השיב ואני הנהנתי וחזרתי למיטה. הוא התפוגג באויר.
ולאחר כמה שניות מישהו דפק בדלת.
"פתוח" צעקתי - בכוח שבכלל היה לי - וקרטר התפרץ פנימה. הוא הבחין בי וניגש אלי.
"אלים אדירים חשבתי שאת מתה!"
"לא היום" השבתי והוא חייך והתיישב על המיטה. קרוב אלי.
"איך את מרגישה?"
"בוא נראה… אין לי כוח לזוז, אין לי כוח לדבר, ואני רעבה כל כך עד שאני יכולה לטרוף שלוש מגשי פיצה! חוץ מזה אני בסדר גמור" השבתי והוא גיחך.
"את רוצה שאני אביא לך משהו לאכול?"
"לא קראתי לך בשביל שתיתן לי להשמין!" אמרתי והוא צחק.
"אז בשביל מה קראת לי?"
"סתם. רציתי לראות אותך" אמרתי והוא חייך והתקרב אלי מעט. הוא ליטף את לחיי בעדינות כאילו פחד שמגעו עלול לשבור אותי.
"אני שמח שאת בסדר" הוא אמר כמעט בלחישה ואני חייכתי.
"גם אני" השבתי, והוא הצמיד אותי אליו ונישק אותי בעדינות. אבל אני הייתי עייפה והתנתקתי ממנו מהר מידי.
"את בסדר?" הוא שאל כשראשינו היו עדיין צמודים זה לזה. הנהנתי ונאנחתי.
"כן, פשוט עייפה זה הכל" השבתי והוא הנהן ונתן לי להישען חזרה.
"באמת כדאי שאני אביא לך משהו לאכול" הוא אמר ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"זה באמת לא נחוץ" אמרתי, אבל אז הבטן שלי קירקה. גלגלתי עיניים. איזה תיזמון מושלם!
"אל תקשיב לה, היא מדברת שטויות" אמרתי והוא צחק.
"אני הולך להביא לך משהו לאכול, ושלא תעזי לזוז מפה!" הוא אמר ואני גלגלתי את עיני בשנית.
"לאן יש לי ללכת?"
"צודקת" הוא השיב ויצא מהחדר. איזה יופי, נשארתי לבד! הסתכלתי לעבר החלון ונאנחתי. חשבתי על החלום שלי. 'נערת תיכון תסכל מזימה' זאת יכולה להיות כל אחת, כל נערה. אבל אז חשבתי על הנבואה שהאורקל ניבאה לי. 'אך בעיותיו עם אביו ירדו מהפח אל הפחת' זה כנראה יכריע את הקרב. אם הנערה תהיה בצד אחד מאבותיה, או תלך נגדו. כך או כך היא או תציל, או תהרוס את האולימפוס. עכשיו אני ממש לא רוצה להתחרות יותר, אבל הבטחתי לאבא שלי. איזה יופי לי…
"אין, מצב!" אמרתי כשקרטר חזר אל החדר. הוא החזיק בידיו מגש פיצה.
"ביתן הרמס שלח לנו את על שהצלנו את ג'ייסון, יש לנו אספקה של איזה 100 מגשים!" הוא אמר והתיישב על כיסא לידי. הוא פתח את המגש וריח ניחוח של גבינה מותכת טייל באויר. נשמתי את האויר ונאנחתי.
"אתה בטוח שאלנה מרשה לאכול במיטה שלה?" שאלתי והוא גלגל עיניים.
"פשוט תקחי חתיכה כבר" הוא אמר ואני נאנחתי. לקחתי משולש וניגסתי בקצה מהחודד שלו. החום הציף את גופי והתפשט בו לאט. לקחתי עוד ביס והתחלתי לדבר.
"אתה מתכוון לספר לי עליך ועל ג'ייסון או מה?" שאלתי והוא נאנח. לקחתי ביס נוסף והבטתי בו.
"מאיפה להתחיל? יש את אמא שלי, אליזבת' רודן, אפשר לומר שהיא נמשכה לאלים, ואלים נמשכו אליה. הלורד ארס פגש אותה והתאהב באומץ שלה, היא התאהבה בו ואז אני יצאתי" הוא נאנח. "שנה לאחר מיכן, אפרודיטה פקחה עין על ארס יותר מידי כנראה ולא היה לו זמן לבקר את אימי. הרמס רצה לבדוק על מה המהומה ופגש אותה באחת מתחנות הרכבת. הוא התאהב בה כנראה ומזה יצא ג'ייסון. לאחר שגדלנו, אמא שלנו התחרטה על מה שעשתה כנראה ולא ידעה מה לעשות איתנו. אז היא כעסה על עצמה והוציאה עלינו את העצבים שלה. לפעמים צעקה, לפעמים הענישה, לפעמים הרביצה… זה פגע בנו מאוד, לא הבנו מה עשינו לא נכון, אז פשוט לקחנו שני תיקים, ארזנו את הדברים שלנו וברחנו מהבית. לילה אחד ראינו אור בוהק שנע לכיוון צפון מזרח, אז עקבנו אחריו והגענו לפה. מאז אנחנו לא מרבים לדבר בגלל אבותינו, אולי רק פעמים נדירות, אבל הוא עדיין אח שלי, ואני דואג לו" סיים קרטר, ואני סיימתי את המשולש. זה היה חתיכת סיפור. מי היה מאמין שג'ייסון וקרטר יהיו אחים? לא אני זה בטוח.
הנהנתי, כי לא ידעתי מה לומר. "לא ראיתם את אמא שלכם מאז?" שאלתי והוא הניד בראשו לשלילה. מסכנים. אמא שלהם הרביצה להם, צעקה עליהם, הענישה אותם, והם לא הבינו למה זה מגיע להם. גם אני הייתי בורחת, אבל יש גבול.
"אתה לא מתגעגע אליה?" שאלתי והוא נאנח.
"לפעמים. כשאני בקרבות ארוכים אני חושב על איך שרדתי את המכות שלה אז, זה מחזק אותי להאמין שאם שרדתי אז, אז אני אשרוד גם היום" הוא השיב ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"לא בקטע כזה. בקטע של מתגעגע מתוך אהבה"
"ת'אמת? לא ממש. היא לא עשתה כלום בחיים שגרם לי לאהוב אותה" קרטר אמר ואני נאנחתי. זאת עדיין לא סיבה לא להתגעגע, אבל הוא חווה חויה טראומטית עם האישה הזה. אני מתפלאת שהם נשארו שפויים, אחרי הכל, הם היו רק ילדים בסביבות גיל ה-10. נשענתי על גב המיטה ונאנחתי בשנית.
קרטר נאנח גם הוא, הוציא בקבוקון קטן מכיסו, פתח אותו ולגם מעט.
"נקטר" הוא אמר והציע לי. "רוצה קצת?"
"באמת לא יזיק לי. תודה" אמרתי, לקחתי את הבקבוקון, לקחתי לגימה או שתיים. הוא חייך חיוך קטן ונשען על ברכיו בעזרת מרפקי ידיו.
"עכשיו," הוא לחש. "אני מספיק חזקה כדי לנשק אותי?"
חייכתי אליו והתקרבתי אליו. פנינו היו במרחק סנטימטרים ספורים ואני חייכתי חיוך מזויף.
"לא" אמרתי ונשענתי אחורה. הוא נאנח והניד בראשו לשלילה, ובאותו רגע מישהו דפק על הדלת. ובלי אזהרה מוקדמת אלנה, סופי, אפריל ואיתן התפרצו אל החדר.
"יופי. התעוררת…" אלנה אמרה וסופי רצה אלי.
"את בסדר?" היא שאלה והתיישבה על המיטה לידי. "אני חשבתי שאת הולכת למות"
"זה מאוד מדכא שכולם חושבים ככה עלי" אמרתי והיא חייכה.
"הי קירה!" אפריל אמרה ואני הבטתי בה. "תודה… על שריפאת לי את היד" היא אמרה ואני חייכתי חיוך קטן.
"על לא דבר"
"אבל אלים אדירים את נראת נורא!" היא הוסיפה וניגשה אלי. אני גיחכתי וגלגלתי עיניים.
"גם במצבים כאלה כל מה שמעניין את בני אפרודיטה זה המראה?" אמרתי בזמן שהיא חיטטה מעט בתיק הצד הגדול והורוד שהיה תלוי על כתפה. היא גלגלה עיניים והוציאה מראה קטן.
"תסתכלי בזה" היא אמרה ואני הסתכלתי. בשם זאוס אני נראתי באמת נורא! כל השיער שלי היה מפוזר לכל הכיוונים והיו לי שקים מתחת לעיניים.
"עכשיו. תחשבי על איך את נראת ברגיל. וכשאני אומרת רגיל, אני מתכוונת לרגיל יפה!" היא אמרה ואני גיכחתי. הבטתי במראה ועצמתי את עיני. התרכזתי כמה שיותר במראה שלי. - מה שלא היה רגיל כל כך בשבילי - בשיער, בעיניים, בפנים, כל דבר.
"וואו" קרטר אמר ואני פתחתי את עיני.
"יאפ" אלנה הוסיפה בעיניים פעורות. הבטתי במראה ולא האמנתי למראה עיניי. שיער שלי היה חלק ומסורק בקפידה מאחורי אוזני. השקים בעיניים נעלמו ובמקומם מסקרה ואיילנר קישטו את עיניי. עיניי הכחולות בהקו, ושפתי היו מקושטות באודם אדום.
"את עזרת לי ואני עזרתי לך. אנחנו בתיקו עכשיו, אז אל תצפי שאני אחזיר לך טובות" אפריל אמרה ולקחה חזרה את המראה.
"את צוחקת? אני חייבת לך" אמרתי לה והיא חייכה.
"את תמיד תהיי חייבת לי לוזרית" היא אמרה ואני חייכתי אליה. לזכר 'הימים הטובים'.
"תצבטו אותי, אני חולם" קרטר אמר ואלנה צבטה אותו בחוזקה. הוא צעק וכולנו צחקנו.
"זה היה הכרחי?" הוא שאל ושיפשף את ידו.
אלנה משכה בכתפיה. "קיבלתי הזדמנות, וניצלתי אותה" היא אמרה וקרטר חזר להביט בי.
"את מהממת" הוא לחש, ואני הסמקתי עד שד עצמותי. איתן שרק.
"אתם בטוחים שאתם לא רוצים להישאר לבד?" הוא שאל ואני גלגלתי עיניים.
"כן, כי אנחנו יכולים לרדת בינתיים לבאולינג" סופי הוסיפה ואני פערתי את עיניי.
"באולינג?"
"את לא יודעת? יש להם פה מרתף עם משחקיה ענקית! כמו של פעם, עם האסימונים וזה… ובמקרה יש שם גם באולינג, סנוקר ופוקר"
"סנוקר?" שאלתי בחיוך וקמתי מהמיטה. "אני אלופה בזה"
"נראה אותך נגדי" אלנה אמרה ואני חייכתי.
"בואי נראה באמת"