מלחמת האלים

פרק אחד עשר

"שלום לכולם" פתח זאוס לאחר ששתיקה שררה בחדר האוכל. פייג' אמרה לי שכדאי לי להביא נשק הפעם, ליתר ביטחון, וזה קצת היה נשמע לי מחשיד, אבל בכל זאת הבאתי.
"ראשית, אני מאוד מצטער על האירוע העצוב שהתרחש היום, אני אדאג שהאשם ברצח ישלם על מה שעשה" הוא פנה אל אפולו, ואבי הנהן בשתיקה. "אוקי, אז בנושא אחר, באתי לבשר לכם שיש שינוי קטן בתוכניות. החלטנו לזרז מעט את את התחרות, ומעכשיו יש חוקים חדשים" הוא אמר והתחילה ההמולה. כולם היו בהלם. דווקא אחרי שביתן שלם נהרג הם החליטו להרשות לכולם להרוג אחד את השני?
"שקט!" הוא צעק וכולם השתתקו ברגע. פייג' גלגלה עיניים. "בעיקרון יש כלל ברזל אחד - ואני מבקש מבני ארס לא לצרוח בהתלהבות אהמ אהמ - והוא זה שמותר להרוג, כל הזמן ובכל מקום! אפילו בביתנים! כלל שני, אין יותר קפטריה! אם אתם רוצים לאכול, יש פה אספקה של אוכל, ויש לכם מטבחים בביתנים, אז תכינו בעצמכם! ואם אתם צריכים נשק כמובן יש במתקן המשופר - מאוד - של הפייסטוס. ואני מבקש בכל לשון של בקשה, אל תהרסו אותו" הוא אמר והביט בי. חייכתי חיוך קטן שהיה חצי מרוצה וחצי מתנשא.
"אז... אני הולך להזניק אותם עכשיו" הוא אמר וכולם הביטו אחד בשני וקמו באיטיות. אחזתי בידה של פייג' והיא הביטה בי והנהנה.
"היכון, הכן, צא?" הוא אמר וכל האלים נעלמו. ואז כולם התחילו לצעוק ולהתנפל אחד על השני. פייג' החטיפה למישהו אגרוף ומשכה אותי לבחוץ.
"אנחנו חייבות ללכת לארוז מהר!" היא אמרה ואני הנהנתי. רצנו אל החשכה שהיתה מוארת באורות הכניסה לביתנים וכבר ראינו שם עשרות ילדים רבים אחד בשני בעזרת חרבות וחיצים. התכופפנו והתחמקנו מחיצים עפים, אני שלחתי חיצים חזרה ופייג' דקרה את כל מי שניצב בדרכה.
"מי ידע שאת כזאת טובה קירה" היא אמרה כשנכנסנו אל הביתן, סגרנו את הדלתות ודחפנו אליהן את אחת משידות הנוי הכבדות שהיו בכניסה כדי לחסום את הכניסה.
"יש הרבה דברים שאת לא יודעת עלי בת זאוס" אמרתי מעט בהתנשאות והיא חייכה אלי. הגפנו את כל התריסים שהיו בבית וניגשנו אל הסלון בריצה. היא פתחה את אחת הארונות ושלפה שלושה תיקים.
"תארזי סכינים וכלי נשק, יש בארון גם תיקי חיצים וקשתות. ותכניסי גם אוכל, אני אארוז שמיכות, כמה חבלים ואולי גם מחברות וספרים כדי שלא יהיה משעמם" היא אמרה ואני הנהנתי וניגשתי למלאכה בזמן שהיא עלתה לקומה העליונה. זה היה תיק די גדול, ואני התחלתי לארוז בו סכינים קטנים ניגשתי אל הקיר והבטתי באחד הגרזנים, אולי נצטרך אחד כזה כדי לכרות עצים, או כדי לתקוע למישהו במוח... גועל נפש.
מילאתי את התיק עד כמה שיכולתי וניגשתי חזרה אל הארון. פתחתי אותו ועיינתי במבחר העצום של תיקי החיצים והקשתות. אבל החלטתי שהקשת שלי נשארת אצלי. זיכרון מאבא שלי ומהחיים הרגילים שהיו לי לפני קצת יותר משבוע.
ואז הבחנתי בתיק חיצים עשוי מבד לבן ובתוכו היו 30 חיצים עשויים מעץ מלא וקצבותם היו ארד שמימי. נגעתי בעדינות בינהם ואז שמעתי רעש של התנגשות בחלון. לקחתי את הקשת ותיק החיצים שראיתי והתקדמתי לעבר החלון. הסתתי מעט את הוילון ולא האמנתי למראה עיניי. מישהו היה "מרוח" על החלון כשכל גופו מדמם. זה היה ג'ייסון!
"אלים אדירים!" לחשתי, פתחתי את החלון בלי לחשוב פעמיים, הכנסתי - סחבתי - אותו פנימה וסגרתי את החלון. לקחתי אותו אל הספה והשכבתי אותו עליה בעודי מתיישבת לידו. בשם זאוס, הוא היה כבד!
"קירה" הוא מלמל, מעט מסוחרר, ואחז בידי. החזקתי אותה חזק ונשמתי עמוקות כשכאבו זרם אלי. הוא החל לנשום גם הוא ופקח את עיניו בבת אחת. הוא התיישב במהירות כשראה שעכשיו אני מסוחררת ושיחרר את ידו ממני.
"אני בסדר, אני יכול להסתדר עכשיו" הוא אמר ואני הנדתי בראשי. ניגשתי אל שולחן הקפה והוצאתי מתחתיו נייר טישו. נתתי אותו לג'ייסון והוא ניגב את הדם, או את מה שהוא לפחות הצליח.
"איך זה קרה?" שאלתי והוא השפיל את מבטו.
"היא... היא פשוט מטורפת! אני לא האמנתי שהיא יכולה בכלל לעולל דבר כזה!" הוא אמר ואני כיווצתי את גבותי בסקרנות.
"מי?" שאלתי והוא הביט בי במבט מלא דאגה או אחוז אימה.
"לכי תראי בעצמך" הוא אמר ואני נאנחתי והלכתי לעבר החלון. הצצתי לבחוץ ועיניי נפערו לרווחה. כמעט כולם תקפו נערה אחת והיא תקעה בהם חרבות אחד אחרי השני. היה לה שיער שחור ארוך חלק ומושלם, ועיניים אדומות כמו הדם של קורבניה. זאת היתה אלנה!
"היא עשתה לך את זה?" שאלתי והבטתי לעברו באי אמון והוא הנהן.
"הילדה הזאת מטורפת, היא תהרוג את כולם" הוא אמר ואני הבטתי שוב מעבר לחלון. כל הידיים שלה וציפורניה הארוכות היו צבועות באדום שחור. דם. הדם של הקורבנות שלה. אבל למרות הכל היא חייכה, שלפה סכינים קטנים, והשליכה אותם לעבר אחד מבני דיונוסוס. שלושה סכינים נתקעו בחזה שלו והוא התמותת על הרצפה ללא רוח חיים.
"י... יש לך עם מי להיות?" שאלתי בהיסוס וחזרתי להביט בו. הוא הניד בראשו לשלילה.
"אז תהיי איתנו. אני ביחד עם פייג', הבת של זאוס ככה שאין סיבה לדאוג. הבחורה הזאת לא רואה בעיניים!" אמרתי והגפתי חזרה את הוילון. הוא נאנח.
"לא תודה. אני יכול להסתדר לבד" הוא אמר וקם על רגליו.
"רגע" אמרתי והלכתי לכיוון הארון. פתחתי אותו לקחתי חרב משוייפת ונתתי לג'ייסון.
"לפחות קח את זה" אמרתי והוא נאנח ולקח אותה מידי. הוא שלף אותה מהנדן שלה וסובב אותה על מפרק ידו.
"תודה" הוא אמר והחזיר אותה אל הנדן שאותו קשר אותו אל חגורת הקרב שלו.
"על לא דבר. ותזהר מאלנה, אל תתקוף אותה תברח ממנה" אמרתי והוא הביט בי והנהן. ואז שמעתי מישהי רצה במורד המדרגות. פייג' הבחינה בג'ייסון, שלפה את חרבה והתקדמה לעברו.
"הי," אמרתי ועצרתי אותה. "הוא בסדר"
היא הביטה בי מעט בחשד אבל אז החזירה את חרבה למקומה.
"אווווקי" ג'ייסון אמר. "כדאי שאני אלך עכשיו אז בי קירה. והיה מאוד... מעניין להכיר אותך פייג'" הוא ניזהר במילותיו ופייג' הרימה גבה.
ג'ייסון ניגש אל החלון, פתח אותו, קפץ לבחוץ וסגר אותו אחריו. פייג' הביטה בי בעיניים מצומצמות מעט.
"מי זה היה?" היא שאלה ואני נאנחתי.
"ג'ייסון, בן הרמס, המדריך של הביתן שלו יותר נכון. אפשר לומר שאנחנו ידידים" אמרתי והיא הנהנה בהבנה. אבל לאחר מכן ניערה את ראשה.
"אוקי, ארזתי את מה שצריך, ואת?"
"יאפ" השבתי וניגשתי לקחת את התיק שלי. התיקים שלה כבר היו על גבה ונראו כבדים מאוד, אך היא אמרה שזה כלום בשבילה. מה שתגיד...
"תקשיבי, מאז שאת יוצאת החוצה אסור לך לחוס על אף אחד, כל מי שירצה להרוג אותך תהרגי אותו מיד הבנת?" היא אמרה ואני הנהנתי. הלכנו אל הדלת והזזנו משם את השידה.
"בספירה שלי" פייג' אמרה ואני נשמתי עמוקות. "אוקי. אחת... שתיים... שלוש!" היא אמרה ופתחה את הדלת בבעיטה. לפני שהספקתי לקלוט שני נערים החלו לרוץ לעברנו בחרבות שלופות. פייג' שלפה במהירות את החרב שלה והיכתה את שניהם בביטנם.
"פעם הבאה תחשבי מהר," היא אמרה. "עכשיו בואי נרוץ כבר אל היער"
רצנו במהירות, קפצנו מעל גופות, והתחמקנו מחרבות וחיצים שכוונו אלינו. ולבסוף הגענו לכניסה ליער. רצנו.
"נראה לי שאפשר לחנות פה בינתיים" פייג' אמרה לאחר 10 דקות של ריצה מהירה שגרמה לנו להתנשם בכבדות ואני הנהנתי. הנחנו את התיקים שלנו על האדמה והתנשמנו בכבדות בגלל הריצה המהירה והארוכה.
"כדאי שנלך לחפש קצת עצים" אמרתי ושיפשפתי את ידי אחת בשניה כדי לנסות להתחמם. מתחיל להתקרר. אני לא מאמינה שעוד כמה ימים מתרחש ליל כל הקדושים. כן, מה לעשות, התחלנו ללמוד מאוחר...
"אוקי. אבל צריך לעשות את המדורה בבוקר כדי שלא תסגיר את מיקומינו בלילה" היא השיבה ואני הנהנתי. הורדתי את התיק מגבי ועיסיתי מעט את כתפיי. פייג' פרקה את תיקה גם היא וניגשה אל התיק שאותו נשאתי. היא פתחה אותה והתחילה לחטט בדברים.
"יופי, הבאת הרבה סכינים..." היא אמרה ואני גלגלתי עיניים.
"אני הולכת להביא עצים" אמרתי והיא הנהנה תוך כדי עיון בתכולת התיק. "כדאי שתבני איזו מלכודת או אוהל לישון בו" אמרתי והיא הביטה בי.
"אני נראת לך כמו טיפשה? הבאתי את מה שצריך. לכי כבר ללקט עצים" היא אמרה ולבסוף הוסיפה חיוך קטן. חייכתי אליה חזרה, הסתובבתי והלכתי לחפש ענפים עבים בקרבת מקום.
לאחר כמה דקות חזרתי עם ערמה נכבדת של עצים ופרקתי אותם על האדמה. פייג' היתה עסוקה בבניית האוהל.
"את בטוחה שאנחנו צריכות דבר כזה גדול?" שאלתי והיא הביטה בי לרגע.
"מה? זה לא עד כדי כך גדול" היא השיבה ואני נאנחתי ועזרתי לה עם דפיקת המוטות באדמה.
"מה אם ימצאו אותנו?" שאלתי לאחר שגמרנו והיא נאנחה וקמה על רגליה.
"כנראה שנצטרך להילחם על חיינו" היא אמרה והושיטה יד כדי לעזור לי לקום. להילחם על חיינו. זה הדבר האחרון שאני מיחלת לו.
לקחתי את ידה והיא הקימה אותי.
"אבל אל תחשבי על זה עכשיו, בואי נלך לישון" היא אמרה ואני הנהנתי. נכנסנו אל תוך האוהל הגדול - לטעמי לפחות - והמאובזר בסוגים שונים של כלי נשק. הין הרבה שמיכות חמות על האדמה ואני נשכבתי עליהן.
"צריך למצוא מקום להתרחץ בו מחר" היא אמרה ונשכבה לידי. הנהנתי ונאנחתי.
"אני מקווה רק שהכל יהיה יותר טוב" אמרתי והיא נאנחה גם היא.
"כולנו מקווים"