מלחמת האלים

פרק רביעי

השעה שלוש בצהריים. השמש נמצאת מעט אחרי אמצע השמים ומאירה על היער בבהירות. הזמן המושלם להתחיל.
כולם כבר היו בכניסה אל היער. היו שמה מאות! נראה לי שכשג'ייסון אמר שיש לו משהו כמו 30 אחים, מסתבר שאלה היו רק מי שהיו איתו על העצים. היו שם לפחות 60! בכול הגילאים. מ-12 עד 19.
מהביתן של הפיסטוס היו פחות, אולי 30. בני אתנה היו 4. ואנחנו היינו 16 ילדים לבית אפולו. מה שיוצא... 110 נערים ונערות רק לקבוצה שלנו.
בקבוצה השניה מספר הילדים לבית אפרודיטה היה מאוד מפתיע. כמעט 40 ילדים! לא ידעתי שהיא בגדה בכל כך הרבה אנשים....
ארס היה עם מספר מכובד יחסית של 30 נערים. אחריו דיונוסוס עם 25 ואחריהם דמטר עם 6 בלבד. וכמובן, אורחי הכבוד, התאומים של פוסידון. שיוצא להם... 103 ילדים. קצת לא כוחות,אבל מי סופר?
שמנו את הדגל שלנו במקום גלוי - כפי שזאוס הורה לנו - ובית הפייסטוס נשארו לשמור על הדגל. אפילו שבית אפולו הם פחות... אחרי הכל, צריכים אותנו בקרב לא?
לקחתי את החץ וקשת שקיבלתי מאבא שלי, וחגורה עם חרב. האלים צופים בנו, וזה יהיה פדיחות להפסיד. אנחנו חייבים לנצח.
'קירה. קירה את שומעת אותי?' שאל קול רך בראשי. אפרודיטה.
'קירה, תקשיבי לי. הקבוצה השניה במרחק קרוב אליכם, את צריכה להסתתר באיזה שהוא מקום ואז לברוח אוקי?' היא אמרה ואני הנהנתי. אבל בדרך שאף אחד לא ראה. אני לא יודעת למה היא רוצה כל כך לעזור לי, אבל אני תמיד בעד לעזור לעצמי. רצנו אל תוך היער עד ששמענו צעקות קרב. התחבאתי בין השיחים בלי לחשוב פעמיים. לקחתי את הקשת בידי, הוצאתי חץ והנחתי אותו על הקשת. ליתר ביטחון. וכפי שאפרודיטה חזתה, הם באו.
קול חרבות מצטלבות זו בזו נשמע בכל מקום. הצצתי מעט כדי לבדוק את המצב, ולא האמנתי כשראיתי את מדיסון נלחמת נגד 4 נערים באותו הזמן! ומנצחת אותם! אולי הם הבנים של ארס, אבל מדיסון היא הבת של אלת החוכמה. נראה לי שיש לה קצת יותר שכל מהם.
ראיתי גם את ג'ייסון בצד, נלחם נגד שני גושי שרירים חזקים. אחד מהם הוא הביס, אבל השני נשאר לעמוד, הוא התיש אותו במהירות. כיוונתי את החץ שלי אל כתפו של הנער השרירי ושיחררתי. זה פגע בדיוק איפה שרציתי. חייכתי לעצמי, וכשג'ייסון ראה שאני יריתי בנער את החץ הוא חייך חיוך אסיר תודה ורמז לי ללכת הלאה. הנהנתי ורצתי אל המקום שממנו באו הנערים. אל הדגל.
רצתי כמה מטרים ואז ג'ייסון הצטרף אלי. חייכתי אליו והמשכתי לרוץ.
'יופי קירה' אמרה אפרודיטה 'תמשיכי ככה. אבא שלך גאה בך' היא אמרה שאבא שלי גאה בי. וזה עורר אותי לחיים, רצתי הכי מהר שיכולתי, ואז שני ילדים של ארס צצו משום מקום.
"רוצי! אני אעקב אותם" אמר ג'ייסון והוציא את החרב שלו. הבטתי אל תוך עיניו והוא הביט בי גם והנהן. הנהנתי גם אני, והתכוונתי ללכת אבל אז חשבתי על אפרודיטה... נתתי לו נשיקה בלחי ורצתי משם.
'מעכשיו את הבת שלי!' אפרודיטה אמרה בראשי בהתלהבות ואני צחקקתי. רצתי מהר ככל שיכולתי, אבל אז שמעתי רשרוש בין העצים. לקחתי את הקשת וכיוונתי אל מקור הקול בין העצים. הוא ירד מהעץ וחשף את עצמו. זה היה קרטר. אוי שיט...
"אולי תורידי את הקשת ונלחם כמו שצריך" הוא אמר ואני הרקנתי את הקשת מעט. אבל אז יריתי אל רגלו. הוא גנח מכאב והוציא את החץ.
"בשביל מה זה היה?"
"עכשיו אנחנו תיקו כוחות" אמרתי והוא הביט בי. זרקתי את תיק החצים והקשת שלי הצידה, והוצאתי את החרב. אני מוכנה.
הוא חייך חיוך קטן והוציא את החרב שלו. התחלנו להילחם.
זה היה קרב ממש מהיר, בקושי עמדתי בקצב. הוא ניסה להכות בגב, בכתף, ברגל, בבטן ואני חסמתי את המכות במהירות. אבל לא הייתי מנוסה מספיק, הוא הצליח להעיף את החרב מידי וכיוון את חרבו אל צווארי. הלכתי אחורה והוא התקדם קדימה. ואז נתקלתי בעץ, לא היה לי לאן לברוח. הוא חייך חיוך שטני והצמיד את החרב על צווארי. זהו זה, הוא יפצע אותי. אבל במקום זה הוא הסתכל לצדדים כאילו רצה לומר לי משהו. ובסופו של דבר הוא באמת אמר.
"תקשיבי טוב, הדגל שלנו נמצא כמה עשרות מטרים קדימה, אלנה שומרת עליו אז כדאי לך להיזהר" הוא לחש ואני הבטתי בו באי הבנה.
"אני לא מבינה. אתה לא הולך לפגוע בי?" שאלתי והוא חייך חיוך צד כל כך מושלם עד שנמסתי מבפנים.
"יש לי סיבה טובה" הוא אמר, התרחק ממני, וזרק חזרה אלי את החרב שלי. הוא קרץ לי ורץ הלאה. לפי מה שאני יודעת עליו הוא בחיים לא היה מותר לי. אלה אם... לא. זה יותר מידי מופרך... הוא מאוהב... בי?!
'בשם זאוס, אני חשבתי שאת לעולם לא תעלי על זה' אמרה אפרודיטה בראשי ואני נשמתי נשימות מהירות. אבל הדחקתי את זה, ניערתי את ראשי ורצתי קדימה מהר ככל שיכולתי. אם יהיה לי מזל אני אצליח לקחת את הדגל לפני שהקבוצה השניה תיקח את שלנו.
הגעתי למקום ללא עצים שהיה בו מעין קטן. באמת הייתי צריכה לשתות משהו. הסתכלתי לצדדים, ובדיוק שבאתי ללכת לשם שמעתי צעקות מאחורי. הסתובבתי ועקבתי אחרי הקול, אלא היו שני קולות של שני נערים. זיהיתי את הקולות האלה. אלה היו ג'ייסון וקרטר. התקדמתי עד שראיתי את שניהם והתחבאתי בין העצים.
"מה אתה מנסה לעשות?" שאל ג'ייסון בצעקות.
"מה אני מנסה? אתה זה שמנסה לקחת את זה ממני!"
"אני ראיתי אותה ראשון!"
"בחייך, אתה נשמע כמו ילד קטן"
"לפחות אני לא מכה אותה בלי נקיפות מצפון!"
"אני לא הכתי אותה! אני נתתי לה ללכת"
"אני ראיתי מה עשית! וחוץ מזה, ככה אתה נותן לה ללכת לאלנה? היא תהרוג אותה!" ג'ייסון אמר ופניו של קרטר הלבינו כסיד. הם באו לרוץ אל כיוון הדגל, אבל אז הם ראו אותי.
קפאנו במקום. כולנו. ג'ייסון וקרטר הסתכלו אחד על השני בחשש או חרדה ואני נעמדתי.
שמתי את ידי על פי והנדתי בראשי לשלילה. שמתי לב שעיני נהיו מטושטשות. זה לא יכול לקרות! הם נפגעו בגללי! הם רבו בגללי! אני אשמה!
'יופי. עכשיו, תברחי!' והקשבתי לה. ברחתי. ברחתי הכי מהר שיכולתי, וכמה שיותר רחוק. רק עכשיו עיקלתי את מה שראיתי, ג'ייסון וקרטר היו מכוסים בדם. הם רבו ממש. עלי.
לא רציתי לראות אף אחד. אבל אז ראיתי את הדגל של הקבוצה היריבה, אני חייבת לפחות לנצח את המשחק הזה. לא בשבילי, בשביל כל האחרים. התקדמתי לעברו, ואז משום מקום קפצה מולי אלנה. אני גלגלתי עיניים.
"מישהי פה יודעת לדפוק כניסה" אמרתי והיא חייכה, אבל אז החיוך נמוג מפניה.
"מה קרה?" היא שאלה ואני מהרתי לנגב מעיני את הדמעות הנוצצות.
"כלום, הכל בסדר, בואי רק נגמור עם זה כבר" אמרתי והיא נאנחה.
"אני באמת לא רוצה לפגוע בך"
"זה בסדר, אני אסלח לך" אמרתי ולקחתי חץ. היא חייכה חיוך קטן וסובבה את החרבה סביב מפרק ידה. חייכתי ושחררתי חץ לעבר רגלה. היא חסמה אותו עם חרב שלה והתקרבה אלי לאט.
לקחתי חץ נוסף ושחררתי לעבר ידה, ואז לקחתי במהירות עוד חץ ושחררתי אל הרגל. את החץ שכוון אל ידה היא חסמה, אבל רגלה נפצעה. היא גנחה כשדם הציף את רגלה, אבל היא שלפה את החץ מרגלה והביטה לעברי בעיניים נושפות.
"אולי תניחי את הצעצוע שלך ותילחמי אתי כמו בת אדם" היא אמרה ואני נאנחתי.
רציתי להשיב לה תשובה מתחכמת אבל אז שמעתי קול בראשי. זאת לא היתה אפרודיטה, אבל קולה היה מוכר לי. היא הציגה את עצמה.
'קריה, את שומעת? זאת אתנה. אסור לי כל כך לעזור לך, אבל הבת שלי התעקשה ו... טוב, זה לא משנה כל כך עכשיו אבל את צריכה להקשיב לי. תניחי את החץ וקשת. אני יודעת שזה הנשק שאת הכי שולטת בו אבל את צריכה להקשיב לי. יש לך סכין קטנה בכיס נכון? תתקרבי אל אלנה מספיקה קרוב ואז תדקרי אותה בפצע שעשית לה. זה כבר ישתק אותה מספיק כדי שתוכלי לקחת את הדגל. אם את מסכימה איתי את תניחי את קשת ותזרקי את תיק החיצים שלך הצידה'
באמת שאני לא יודעת מה יש לאלים בלעזור לי היום, אבל עשיתי מה שהיא אמרה. היא אלת החוכמה אחרי הכל, ויש לה קצת ניסיון יותר ממני. טוב, קצת הרבה... זרקתי את הקשת הצידה, וגם את תיק החצים. אלנה חייכה חיוך שטני כששלפתי את החרב. נשמתי עמוקות והרגשתי את הסכין הקטנה שהיתה בכיס הקידמי שלי, שמתי אותה שם ליתר ביטחון, לא חשבתי שאני אצטרך אותה. מזל שלי...
היא התקרבה אלי והכתה ראשונה. חסמתי את המכות שלה במהירות, אבל אז היא פגעה בכתף שלי. גנחתי, והיא ניצלה את זה וחתכה מעט את הרגל שלי. נפלתי על האדמה והחזקתי את רגלי בחוזקה בעודי מתייסרת מהכאב ששורף אותי מבפנים. אך לפתע הבחנתי בצל של מישהו רוכן מעלי. חשבתי שזאת אלנה, אבל זה היה מישהו אחר. הסתכלתי, אבל ראייתי היתה מטושטשת. ניסיתי להתמקד בזמן שהוא ריפא לי את הפצעים ועזר לי להתיישב. ואז ראיתי.
"אבא?" שאלתי בטישטוש והוא חייך.
"זה לא הוגן!" אמרה אלנה, אבל אני עדיין הייתי מרוכזת באבא שלי.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי והוא המשיך לחייך.
"הייתי במקרה בסביבה" הוא אמר ואני צחקתי.
"אהמ" אמרה אלנה ושינו הבטנו בה.
"כן אחיינית?" אמר אפולו, והיא רטנה.
ואז, משום מקום צץ ארס מאחוריה. זיהיתי אותו מאולם הספורט, אבל הפעם היתה הבעה רצחנית על פניו.
"זה באמת לא פייר" הוא נעמד לצידה. היא הסתכלה עליו מעט בפליאה והוא קרץ לעברה.
"לפי החוקים מותר לנו להתערב במקרי חירום" אמר אבי וקם על רגליו. ואז קלטתי שכל הדם והפצעים נעלמו.
ארס גלגל עיניים. "לזה אתה קורא מקרה חירום?"
"הבת שלך, עמדה להרוג את הבת שלי!" הוא השיב וארס נאנח.
"אחי, אל תעשה סיפור מכל דבר"
"זה שיש לנו את אותו אבא, לא אומר שאתה אחי" הוא אמר ואני הבטתי בו בגבות מורמות. ואז נזכרתי שזאוס התאהב בלטו, וממנה יצאו אפולו וארטימס. אך ארס נולד לזאוס והרה.
"זה רק משחק" ארס ניסה לשכנע.
"ולכן לא צריך לקחת אותו ברצינות" אבי אמר ושלח לעבר אלנה מבט רצחני. ארס רתח מזעם. "ואם היא רק תיגע בבת שלי..."
"מה תעשה? תילחם בי? אבא לא יהיה מרוצה" ארס השיב כשמבט משועשע נסוך על פניו. ואז התחלתי לקלוט מה הולך מסביב. כל הילדים עמדו שם, מעט רחוקים, אבל הם ראו מה קורה פה. ובצד עמדו גם האלים, אפרודיטה שלחה אלי חיוך נבוך.
"אני בהחלט לא מרוצה" זאוס אמר והתקדם לעבר שניהם. הם הסתכלו על האדמה ביראת כבוד.
"אפולו" הוא פנה בקול רך אל אבי. "חשבתי שאחרי כל הטעויות שעשית בחיים אתה תשתפר לפחות קצת" הוא אמר. אפולו הסתכל על ארס במבט כעוס.
"הבת שלי חשובה לי. אני לא רוצה שיקרה לה משהו רע"
הוא אמר הבת שלי, לא הילדים שלי. יש בי משהו מיוחד? למה אני כל כך חשובה עבורו?
"אני יודע שהיא חשובה לך אבל- "
"אבל מה?" אפולו שאל בחיוך עצוב. "אבל יש לי עוד ילדים? אבל זה רק משחק? אבל זה שאני לא סובל את ארס לא נותן לי זכות להתנקש בבת שלו? אבל מה?" הוא שאל וזאוס היה נראה כאילו הוא רתח מזעם.
הוא הרים את אצבעו באיום. "אתה לא תתפרץ לדברים שלי יותר! כולם, אתם יכולים לחזור לביתנים שלכם. אני רוצה אותך ואת ארס באולימפוס לשיחה קצרה בעוד 10 דקות" הוא אמר, ולאחר מיכן נעלם כלא היה. אפולו נאנח ופנה אלי בזמן שכל הילדים חזרו חזרה אל הביתנים.
"את בסדר?" הוא שאל ועזר לי לקום. ברור שאני ממש לא בסדר! הרגע ראיתי את זאוס מבקש לדבר עם אבא שלי בפרטיות, זה לא סימן טוב...
"אני בסדר, השאלה פה היא אם אתה בסדר" אמרתי והוא חייך חיוך עקום.
"אני בסדר גמור. ושמעתי שיש כמה בנים שדלוקים עליך..." הוא אמר ואני הבטתי בו במבט כעוס.
"אל תשנה נושא!" אמרתי והוא צחק.
"אוקי, אוקי. מה את רוצה לדעת?" הוא שאל ואני נאנחתי.
"אני יודעת ששיחה עם זאוס לא מסמנת על דבר טוב, ובטח הולכת להיות פה סופת ברקים או משהו כזה, אבל אני רוצה לשאול למה אמרת שאני חשובה לך" גמרתי לדבר והוא החזיק בידי. מה שהעביר חום בכל גופי.
"אמרתי את זה כי... את באמת חשובה לי" הוא התקרב ולחש באוזני "אל תגלי לאף אחד, אבל את הילדה המועדפת עלי" הוא אמר ואני הבטתי בו באי הבנה. באתי רק אתמול, איך הוא יכול כבר לומר שאני הילדה המועדפת עליו?
"אבל... איך עשיתי את זה?" שאלתי והוא חייך.
"הכל התחיל באמא שלך, היא בטח סיפרה לך את הסיפור, אבל אני רק רוצה שתדעי שבאמת אהבתי אותה, ממש אהבתי אותה. כל כך אהבתי אותה עד שרציתי להציע לה נישואין!" הוא אמר ואני פערתי את פי.
"אז מה קרה?"
"כפי שאת בטח מתארת לעצמך, זה לא מצא חן בעיני סבא שלך זאוס. הוא גזר עלי לא להיפגש איתה יותר, ולא לראות אותך או את אמא שלך לעולם... אבל אז את באת לבית הספר, והתחננתי בפני זאוס שיתן לי לראות אותך ולדבר איתך, והוא הסכים למרבה הפלא. את הדבר היחיד שנשאר לי ממנה, ואת חשובה לי יותר מכל דבר בעולם. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך" הוא גמר ואני הבטתי בו בעיניים מטושטשות מדמעות.
הוא אהב אותה. הוא אהב את אמא שלי. הוא רצה להציע לה נישואין! אבל זאוס לא יכל לאשר את זה כנראה... ורק עכשיו סלחתי לו.
אפולו חייך מעט ומשך אותי אליו לחיבוק. הייתי מעט בהלם, מותר לי לעשות את זה בכלל? אבל זנחתי את זה וחיבקתי אותו חזרה. ולאחר שהתנתקנו הוא ניגב את דמעותי באגודלו.
"אני יכול לבקש ממך טובה?" הוא שאל.
"אל צריך משהו מחצויה? זה מפתיע" השבתי והוא צחק מעט.
"אני רוצה שתעשי משהו עבורי" הוא אמר ואני הנהנתי. "אני רוצה שלפחות תנסי לזכות"
מה בלהפוך לאלת הנשק קשור עכשיו?
"אני יודע שזה נשמע הדבר הכי לא קשור בעולם למה שאמרתי עכשיו, אבל זה ממש קשור. אני לא רוצה לאבד אותך מבינה? ואם תהיי אלה, תהיי בת אלמוות" הוא אמר ואני חזרתי על המילים בראשי. בת אלמוות.
נשמתי עמוקות והבטתי בו.
"אוקי" אמרתי והוא חייך חיוך קטן.
"תודה" הוא אמר. זה היה הרגע הכי טוב בחיים שלי עד עכשיו. סוף סוף גיליתי שאבא שלי באמת אהב את אמא שלי, שאכפת לו ממני, שהוא יעשה הכל כדי להגן עלי. יש עוד מה לבקש?
"ועכשיו כשסגרנו את עניין האלים הזה אפשר לעבור לנושא יותר מעניין..." הוא חייך חיוך משועשע. "בנוגע לשני המאהבים שלך..."
נאנחתי. "מה אתה רוצה לדעת?" והוא צחק.
"האמת, כבר הכרחתי את אפרודיטה לומר לי הכל, וגם ראיתי את כל מה שהלך פה.." שמתי את ידי על מיצחי. "אני רק רוצה לדעת את מי את אוהבת באמת" הוא אמר ואני הבטתי בו.
"זה בגלל הבן שאל ארס נכון? בגלל שאתה שונא אותו" שאלתי והוא הרכין את ראשו והנהן בחיוך מריר.
"אי אפשר להעלים ממך כלום הא?"
"לא ממש" אמרתי ושילבתי את ידי. הוא נאנח והביט בי.
"אז..."
"לדבר גלויות" לחשתי "אני לא יודעת." אפולו קימט את מיצחו והנהן בהבנה.
"אני רק רוצה לומר לך. אני אשמח בכל החלטה שתחליטי, אפילו אם זה יהיה להיות חברה של מישהו מביתן ארס" הוא אמר ואני הנהנתי. הוא הניד בראשו לשלילה. "אני מתכוון לזה, אני כל הזמן אהיה בצד שלך" אני חייכתי, וגם הוא חייך. אך לפתע נשמעו רעמים וברקים.
"נראה לי שזה הסימן שלי להעלם" הוא אמר ואני הנהנתי.
"אני אראה אותך הערב אוקי?" הוא אמר "יש כמה דברים שאני צריך לומר לך"
הנהנתי בשנית והוא חייך שוב. הוא הקיש באצבעותיו ונעלם ברוח. אני נאנחתי והתיישבתי על האדמה. אלנה באה והתיישבה לידי.
"אני ממש מצטערת" היא אמרה ואני הנהנתי.
"ברצינות, אני ממש מצטערת על כל מה שקרה פה. אני פשוט הבת של ארס, את בטח מתארת לעצמך שככה אנחנו מתנהגים כל הזמן" היא חייכה חיוך עצוב, חייכתי חזרה.
"אני פשוט... רק רציתי לומר ש... אל תשנאי אותו על זה אוקי? כל מה שקרה עכשיו בכלל לא קשור אליו" היא אמרה ואני הבטתי בה באי הבנה, אבל אז הבנתי למי היא התכוונה. היא התכוונה לקרטר.
הנהנתי והיא חייכה.
"תודה לך" היא אמרה בכנות "אני יודעת שאת חשובה לו, הוא אף פעם לא דיבר על מישהי כמו שהוא דיבר עליך. האומץ שלך, הדיבור... הוא אמר שזה פשוט עשה לו את זה. ושתדעי לך, אח שלי הוא מהטיפוסים שמתעבים בנות!" אלנה אמרה ואני צחקקתי, היא צחקקה איתי.
"פשוט... אני יודעת שגם ג'ייסון רוצה אותך, אז רק רציתי להבהיר שאני בעד שתהיי עם קרטר, אפילו שההורים שלנו מתעבים אחד את השני. אני פשוט רוצה לראות אותו מאושר" היא אמרה ואני הנהנתי.
"אל תדאגי, כשאחליט אני אודיע לך" אמרתי לה, והיא חייכה חיוך אסיר תודה. היא טפחה מעט על שיכמי, קמה, והלכה לדרכה.
"אני לא ידעתי שהם יסחפו כל כך" אמר קול רך מאחורי. הסתובבתי וראיתי את אפרודיטה. היא היתה זוהרת מתמיד. שערה הזהוב היא מפוזר על כתפיה והיא נראה כאילו נשזר בחותי זהב. היא לבשה חולצת בטן ורודה ושורט ג'ינס. היא היתה נראת כמו נערה בת 18. איזה כיף להם שהם יכולים לשחק ככה בגילאים שלהם.
קמתי מהאדמה וניערתי את בגדי.
אפרודיטה חייכה. "אני מצטערת על מה שקרה, זה פשוט יצא משליטה" היא אמרה ואני שילבתי את ידי.
"את לא מצטערת"
"על מי אני עובדת? אני מתה על ריבים כאלה! זה כל כך רומנטי" היא נאנחה בחולמניות, ואני נאנחתי במורת רוח. היא צחקקה.
"אני יודעת שזה לא מנומס להתערב במערכות יחסים, אבל תצטרכי להחליט לפני שהם יהרגו אחד את השני" היא אמרה ואני חייכתי חיוך משועשע.
"הם עדין לא עשו את זה?"
"להפתעתי הרבה" היא השיבה ושתינו צחקנו.
"חשבתי שאת לא תרצי שאהיה חברה של קרטר בגלל ארס וכל זה..."
"זה שארס ואפולו שונאים אחד את השני, זה לא אומר כלום לגבי הילדים שלהם"
"אבל את בעד ארס לא?"
"ברור שאני בעדו. אבל אני בכל זאת גם אלת האהבה, ואהבה יותר חשובה מהכל" היא אמרה ואני חייכתי. היא חייכה אלי חיוך קטן והתפוגגה באויר. אני מתחילה לשנוא את צורת ההעלמות של האלים...

בערב בקפיטריה לא יכולתי לשבת לידם. גם לא ליד קרטר, וגם לא ליד ג'ייסון. אחרי מה שראיתי, אני צריכה לחשוב מעט. התיישבתי ליד שולחן ריק והתחלתי לאכול. להפתעתי הרבה, מאיה ונייל באו והתיישבו לידי.
"הי" מאיה אמרה.
"הי" השבתי, והיא נאנחה.
"מה זה כל הדיכי הזה היום?" היא שאלה ואני הבטתי בה באי הבנה. היא הנהנה.
"כן, דיכי. את, ג'ייסון וקרטר ממש בדיכי היום. מה קרה?" היא שאלה ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"נו באמת!" היא אמרה במבט כעוס אני צחקתי.
"זה סיפור ארוך"
"יש לי זמן" היא אמרה ואני נאנחתי.
"את לא הולכת להניח לי נכון?"
"צודקת בהחלט"
"אוקי," נאנחתי שוב. "זה סיפור ארוך, אבל הוא מסתכם בזה שראיתי את קרטר וג'ייסון נוטפים מדם אחרי קרב מיגע"
"וזה קשור אליך כי..."
נאנחתי. "כי הם רבו עלי"
מאיה כמעט נחנקה מהאוכל של עצמה, ונייל הביט בי בעיניים פעורות לרווחה. תמנתי את ראשי בכפות ידי.
"וואט דא פאק?! תגידי לי שאת צוחקת" היא אמרה ואני העברתי יד בשערי החום. לא רציתי להיזכר.
"תאמיני לי, אני ממש לא רציתי להאמין. ואני התחבאתי כשזה קרה. וכשהם רצו ללכת לחפש אותי, הם קלטו שאני מסתכלת עליהם" אמרתי והיא שמה את יד על פיה. נייל הפסיק לאכול.
"עוד משהו שיגרום לי להיות בהלם?" היא שאלה ואני חייכתי חיוך עצוב.
"לא. זה הכל"
"תודה לאלים" היא אמרה ואני צחקקתי. היה נראה כאילו ראשה כבד עליה והיא מתאמצת לעקל את הדברים שנאמרו.
"משולש אהבה הא?" נייל אמר ואני הנהנתי.
"כנראה"
"את יודעת, גם אני הייתי פעם במשולש אהבה".
נאנחתי. "מי היו הבנות שהתאהבו בך?" שאלתי והוא חייך חיוך מריר.
"בנות לא התאהבו בי, אני התאהבתי בבת" הוא אמר ואני הנהנתי בהבנה. הוא נאנח. "שמה היה סנדי, היא היתה הילדה הכי יפה וחמודה שהכרתי אי פעם"
"הנה הוא מתחיל" מלמלה מאיה, אבל הוא התעלם. גם אני.
"אני לא אוהד בנות כמו שכבר ראית, אבל היא... היא היתה משהו מיוחד. נשף סיום השנה התקרב, ורציתי להזמין אותה, אבל כבר מישהו אחר הזמין אותה. זה היה בסדר, בהתחשב בכך שאני יכול לרקוד איתה גם אם אני לא בן הזוג הרשמי שלה. אבל בנשף... אני ראיתי אותה מתנשקת איתו מול העיניים שלי. רתחתי מזעם, רציתי לרצוח אותו! זה היה היום הכי גרוע בחיים שלי" הוא סיים ואני לא ידעתי מה לומר. לא חשבתי שהוא לא אוהב בנות בגלל שהוא עבר איתן חויה מאוד לא נעימה. עכשיו אני יודעת. ואני מצטערת על כך.
לא ידעתי מה לומר, הרי ניחום לו יעזור בשום דבר...
"רק רציתי שתחשבי טוב לפני שאת בוחרת אחד משניהם. הבחירה הזאת תהרוס לאחד מהם את החיים" הוא הוסיף ואני נאנחתי.
"וזה ממש מרגיע אותי" אמרתי ומאיה גיחכה בשקט. דחפתי אותה מעט במרפק ידי.
"אני אומרת שתלכי על ג'ייסון"
"למה?" שאלתי והיא גלגלה עיניים.
"כי אני חושבת שהוא יותר חתיך, ובגלל שהוא בטח זה שראה אותך ראשון נכון?" הנהנתי. "יפה, אז את מגיעה לו"
"אני לא יודעת..."
"את מי את אוהבת יותר?" היא שאלה ואני נאנחתי.
"לא יודעת"
"אז מה את כן יודעת?" היא שאלה ואני נאנחתי בשנית.
"אני יודעת ששניהם אוהבים אותי. ואני יודעת שזאת תהיה החלטה לא קלה בשבילי..."